לרשום ולהגיד את זה בקול זה מוזר.
יודעת לתאר את זה אחרת:
לא קל לי לבקש עזרה
נסתדר לבד אני אומרת לה (ואני אבדוק, אברר ואשיג
הכל).
אי אפשר לסמוך עליהם
אופטימיות זהירה?
אנשים פעם מאכזבים ופעם לא, ככה החיים בנויים.
השאלה באילו אכזבות מדובר..
פעם הייתי בסדנה של התפתחות אישית, כשלפני
סלדתי מהנושא והתרחקתי ממנו כמו אש.
נאמר לי שם משהו "יפה ונחמד" כמו מהמשפטים
המעצבנים האלו כשמישהו קצת פוגע ואומרים לך -
"זה שלך".
אז מה אמרו? משהו בסגנון של אם את לא סומכת על
אדם אחר, זה בגלל שאתה לא סומכת על עצמך
שתצליחו להתמודד עם זה - ואוו קצת צובט.
אם לא אסמוך על עצמי אז על מי?
ונכון יש הרגלים בחיים שאנחנו נכשלים בהם, כמו
שאנחנו מבטיחים לעצמנו לעשות יותר ספורט, לאכול
נכון, לעשות מטלות, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו..
ואז זה לא קורה, אנחנו מפרים את ההבטחה של עצמנו
מולנו. שם זה פוגע? או שאני מערבבת עניינים אחרים?
זה פשוט עלה, אז רציתי להציף.
בכל מקרה יש דברים שחייבים לעשות בחיים, יש
ערכים שאני לא בטוחה אם עליהם גדלתי, כמו שפשוט
תמיד מבחינה חברתית שמשפחה למשל זה הכל ומזגן
בשיא החום צריך לתקן.
מרגישה שהשליטה בידיי, שאי אפשר לסמוך על האחר.
לארגן, לדאוג, להוביל. אני יודעת שאני צריכה במקום
מסויים לשחרר, לתת לאחר לשחרר אותי מהעומס.
אבל מי ראוי לזה (בעיניי)?
יש שעושים הפרדה, בחיים הם הכי בשליטה ובמיטה, זה
המקום שלהם לאבד שליטה.
אבל איך אפשר לנתק?? איך אפשר לסמוך על האדם
שמולי רק בחלק הזה? אולי גם בחלק הזה לא אצליח
לסמוך עליו כי ארגיש מלא סדקים, שמאיימים להתנפץ.
לדעת שאנשים שיש לי קרבת דם איתם ולא רק, צריכים
להיות שם בשבילי ולא היו. איכזבו בעבר וממשיכים
לאכזב, זה כואב כל פעם מחדש, קצת יותר, קצת פחות.
תלוי באיוונט על הפרק, תלוי ברגישות הכללית באותו
רגע. זה מביא אותי להתמודדות עם העולם בחוץ,
במיוחדת בהכרות עם ה-אחד. הצורך שלי ביציבות
וביטחון הם חזקים. לא רואים עליי, אני הכי שם למראית
עין. לוקחת כמה צעדים פנימה כשמושכים אותי
במילים יפות ולפעמים גם מעשים טובים, ואז כמה
צעדים אחורה כשמשהו ניהיה רעוע לי קצת בסיטואציה,
בלב. למרות הסימנים, לעיתים הצורך העז, האופטימיות,
השכל אומרים לי, תושיטי יד לצד השני, אולי זאת אי
הבנה, אולי לכל אחד יש את המציאות שלו, תני
הזדמנות. לפעמים היד מושטת חזרה, לפעמים מרגישה
ליטוף באצבעות.. ואז נופלת שוב. קמה, מתנקה וחוזרת
לטפס לעבר אותו אחד או האדם הבא.
מגיע הרגע שאני לא יכולה להכיל את ההתנהגות,
את המוזרות, את חוסר ההיגיון. את התחושה.
כשמרגיש לי שאין שיקוף והסבר, לפעמים מצליחה
לאזור אומץ ולשאול, מקבלת תשובות במקרה הטוב
ועדיין המעשים חוזרים.
במקרה הרע, תשובות מתחמקות, ניסיון לתעתע בי,
לתעתע באינטליגנציה שלי. הגוף דרוך תמיד, יודעת
להרגיש שיש פה קטע לא טהור. תמיד הגדרתי את זה
כ"התנהגות מוזרה", סדר עדיפויות..
אני רוצה להצליח להתמסר, רוצה למצוא את המקום
הבטוח שלי. שיראו אותי. שלא יפספסו.
מרגישה שכמעט כל מילה שלי, חלק יותר וחלק פחות,
זה משהו שאני מעניקה מעצמי, זה הרגע שלי להתקרב
לצד השני, להושיט יד. אלו הרגעים הקטנים שאני חווה
דחייה. יודעת רציונלית, שלא תמיד במודע.. ועדיין, זה
קצת כמו לקבל דקירה/ סטירה לנפש. שוב ושוב.
הצפתי מלא מחשבות של בוקר, מחשבות של חיים
שלמים.
מתגעגעת אלייך מאוד ♥️.
פתאום עכשיו בכתיבת שורות אלו, העינים מתמלאות במלא דמעות. בכי חזק.
ורגע של ציניות, אולי זה המחזור הקרב ובא.