הייתי מסתירה את עצמי מכ"כ הרבה בחינות,
בין אם מדובר בפיסות מידע על חיי-
דברים "מיוחדים" יותר,
בין אם מדובר על התחושות שלי לגבי מערכות
יחסים שלי עם אנשים,
ובין אם מדובר בגופי.
עם הזמן התחלתי,
לחשוף את הגוף,
לחשוף את הנפש.
עדיין יש מחסומים ולא תמיד קל לפתוח אותם.
הפתיחות והכנות שלי,
מקרבות אליי אנשים.
לא מעט מהפעמים הם גם מתרחקים,
אבל לא בגלל התוכן,
נראה לי גם לא בגלל עצם הפתיחות,
או שכן?
זה משהו אצלם.
נראה לי זה משהו באנרגיה שמשתנה.
אותו חיבור שכולם מחפשים,
לפעמים ניצת במהירות,
אבל משהו דועך.
לפעמים זה פשוט החיים
ואז קשה להצית שוב,
ואולי מראש הכיוונים לא תואמים
וזה בסדר,
זה לא נועד לקרות,
צד אחד קיווה למשוך לכיוונו
וצד שני לכיוון אחר,
כשמשהו משתנה,
משהו בי מסתגר ועם זאת,
כמו שציינתי, אני מושיטה יד.
מנסה ומצליחה לא מעט להביע, לדבר.
כן מצפה,
לשינויים, למעשים
ולא רק לדיבורים
לא למשחקי חום- קור,
אלא אם כן זה במזגן ואז אפשר לשחק ולהתחמם.
וגם.. אם משהו חדש מתחיל,
אני אחכה לקבל איזה סימן נוסף,
צריכה חיזור,
צריכה רצון,
יודעת גם להיות זאת שמתעניינת,
יודעת להיות שם,
אבל צריכה לראות שגם הצד השני
שם בשבילי.