אז הבטחתי לעצמי שכל יום בערב אצלי אני כותבת על מחשבה אחת שהטרידה אותי היום. רק כי כבני אדם, קל לנו להשתחרר מהטוב ולהתעכב על הפחות.
ואני כמי שאני, לא שומרת דברים בבטן.
אז היום עלה לי באמצע העבודה איזה שהוא פחד חרדתי כזה, על החודש האחרון. שהמילה והרגש הגבוהים ביותר בפירמידה, היו להקשר/ קשר, או אפילו מערכות יחסים, לא בהכרח מחוייבות להיות עם בני אדם.
ושמתי לב שאני בן אדם שנקשר, מאוד מאוד מהר.
בין אם זה לבני אדם, למקום עבודה, לחיות שאני עובדת איתן או אפילו לעצמים ופריטים מסויימים.
וזה מפחיד
מבהיל
מרתיע
ואפילו קצת מגרד.
ואני שואלת את עצמי למה זה כל כך מפחיד אותי? למה אני נרתעת ובורחת ברגע שאני מרגישה ניצוץ של הקשרות, האם אני באמת בורחת?
אולי כי אני לא סומכת?
אולי אני דורשת יותר מדי מעצמי ואחרים?
אולי זה בכלל מנגנון הגנה?
זה בטוח מנגנון הגנה.
אבל מצד שני, ברגע שאתה מודה בבעיה כבר עברת חצי דרך
ומה נמצא אצלכם בראש הפירמידה?
