אז חזרתי לארץ, אחרי 40 יום
(ממש ממש לא סוף סוף)
ותמיד שזה קורה, בימים שלפני המציאות מכה.
החזרה למציאות
למלחמה, לעבודה המשולשת, למשפחה, לחברים.
רק שהפעם זה מלווה בלמצוא בית חדש. כזה שהפעם ממלא את הצרכים שלי ולא רק פינוי נוחיות שיתן לי מקום לשים את הראש בין העבודות.
בלהתקדם במטרה שלי לפתוח את העסק שאני כל כך רוצה.
אבל הפעם, מה ששונה, זה שאני הולכת על זה בכל הכוח.
כמובן, שביקור בבייתי השני עשה את העבודה ונתן לי כוחות מחודשים.
אז מעכשיו אני הולכת בכל הכוח ובלי להקשיב למי שאומר שזה לא יצליח, או שאני צריכה לחכות.
אני יכולה.
מנגנת לי את האלה בראש.
את מוכשרת ואת יכולה להגיע לאן שרק תרצי
הרגיל שמגיע מייד אחריו.
ואת יודעת מי את, אחרים הם אלה שלא. אל תתני להם להגדיר אותך או את היכולות שלך.
משפט סיום .
ומה אתם הבוקר מחליטים להגיד לעצמכם מול המראה, שנוגד את כל ההרגשות הפנימיות, ומתבסס רק על העצמה אישית?
