לפני 16 שנים. 10 באוקטובר 2008 בשעה 6:58
הכמיהה לישבנה לא הייתה שם תמיד. כנראה שהטירוף האובססיבי שאוחז בי כשאני מביטה בישבנה הוא תוצר של חינוך ממושך.
במשך חודשים, כל ערב, ללא יוצא מן הכלל, היתה מלכתי נשכבת על בטנה על הספה, מניחה כרית אחת מתחת לסנטרה וכרית נוספת במעלה יריכיה (בכדי להבליט את ישבנה). בדרך כלל לבשה כותונת משי ללא תחתונים והקפידה להותיר לי מקום מספיק במורד הספה. כך היתה קוראת או צופה בטלויזיה בזמן שאני נישקתי וליקקתי את ישבנה המופלא.
לעיתים היתה דורשת ממני רק להריח במשך שעות, לעיתים רק נשיקות ובדרך כלל שילוב מגוון של פעילות תוך החדרת לשוני והרפיית שריריה עד כדי כך שבסופו של דבר יכולתי להחדיר לשוני לישבנה ללא כל מאמץ.
ההתחלה היתה קשה עבורי מאד משום שלא אהבתי את הריחות והטעמים ובעיקר את עומק ההשפלה. לאחר מספר שבועות למדתי להינות מהישיגיי - ראיתי את מלכתי מתענגת ומגיעה להרפייה. אך עדיין בכל פעם שמלכתי פנתה למיטתה והלכה לישון, הייתי מצחצחת את שיני ושוטפת את פי מספר פעמים.
כיום אני מוצאת את עצמי כמהה וחושבת על כך כל היום. אני מבקשת ממלכתי להתיר לי לנשק וללקק את ישבנה כל ערב - עד כדי כך שזה מוגדר כפרס עבורי על עמידה בציפיותיה. כשהיא מתירה לי ומפשילה את תחתוניה (לעיתים בעמידה) ומסובבת את ישבנה לעברי, כולי מתמלאת חום ואושר ואני ניגשת למלאכה מייד. לעיתים אני ממשיכה במלאכתי גם כשמלכתי פונה לישון וגם לאחר שהיא נרדמת. לא מעט פעמים אני מתעוררת כשראשי עדיין בתוך ישבנה.
היום אני כבר לא מצחצחת שיניים אחרי, אלא לפני. אני גאה לישון עם טעמה וניחוחתיה בפי...
