תפסיקו להיות סוטים.
מסכמת שבועיים כאן; שבהם בתכלס חזרתי בערך לכתיבה אינטואיטיבית שמסתבר שהיתה מאוד חסרה לי. בהחלט יש משהו משחרר בלכתוב, ולשוחח בעילום שם.
בשבועיים האלו עם או בלי קשר אני בכאבים.
נראה לי בלי קשר
או אולי עם קשר עקיף
בכל אופן הכאבים האלה לרוב נמצאים בחזה ולפעמים במאחורה של הראש ולרוב גם מלווה את זה נשימה קצרה ולא סדירה. מיני-כמעט-בדרך ל-התקף חרדה אבל כזה שתמיד איתי.
מדובר בכאבי גדילה.
אני מרגישה שאני לקראת שינויים גדולים בחיים שלי. בתפיסת העולם שלי. אני מחכה כבר לשינוי שיגיע בעבודה, בתהליכים אישיים ובהתקרבות להגשמת החלום. אז בינתיים כואב לי. ואני גם קצת עצובה. אולי מתאבלת על מה שאשאיר מאחוריי, אולי קצת חוששת ממה שיגיע.
אבל אני סומכת על עצמי
ובוחרת להאמין שיהיה מדהים
ומרגש
ועוצמתי
וזה בסדר להיות עצובה
זה לא הופך אותי לפחות אופטימית אלא להפך-
אופטימיות
היא אינה שמחה תמידית ודי
לא עליזות קלילה
אופטימיות היא לשהות בעצב
בצורתו העגולה
והקודרת
מתוכו לזהות את קרן האור
ולדעת שבזמן המתאים קרן האור תתקרב
אלי ותשטוף אותי
בטוב שלה.
⛅️