כל כך הרבה שנים שאני שבע בחיים שלי
תמיד יש את המנצ'יז הקטנים האלה שאתה רוצה משהו שנמצא ממש סנטימטר מקצות האצבעות וכמה שתמתח את היד המקסימום שתוכל זה לגרד עם הציפורן.
אבל חוץ מזה אני שבע, יותר מזה אני מדכא לעצמי את התיאבון כדי לא להיות רעב,
כי מי צריך אוכל כשלא רעבים?
ואז מגיע הדבר הזה שאתה מזיל עליו ריר ומתיישב מולך, הארומה שלו עוטפת אותך אתה כולך מתגרה.. אבל לא! זה לא בשבילך, המנה הזאת היא של מישהו אחר.
ולמרות כל זה, השבוע אכלתי, מה זה אכלתי.. דחפו לי לגרון את הכאפות של החיים שלי,
זה מתחיל ממשהו קטן ומתגלגל, דבר גורר דבר ואז אני מוצא עצמי נענש על משהו שקרה לפני 10 שנים. ופאקינג נענש, שלילת רשיון לאדם כמוני זה כמעט מעצר בית.
אז אני תקוע בבית, במקום שאחד עם קוצים כמוני לא מסוגל להיות יותר מידי שעות רצוף,
חברה מחו"ל שהגיעה לארץ לכמה ימים לא מצאה לה זמן בשבילי לפחות להגיד שלום, וואלה כאפה שניה.
הידידה הכי טובה שלי, לא תבוא לחגוג איתי יום הולדת כי אני כרגע בלי רשיון.. ולמה שמישהו יתאמץ בשבילי?? למה בכלל אני מצפה לזה מאחרים? אני צריך לדעת שאני לא אזכה באותו היחס שאני נותן.. זאת כאפה מצלצלת שלישית..
ואני גם ככה בלי תיאבון מה מאכילים אותי ככה בכוח?
מה פתאום אני אוכל כאפות? מי נתן את ההוראה?
לפני 17 שנים. 10 בנובמבר 2007 בשעה 5:21
