אחרי שגמרתי בפעם המי יודע כמה
כל הסביבה שלי רטובה בעודי מצאתי את עצמי משפריצה כמו ברז כיבוי עם משהו להוכיח, בעודי חושבת עליו, נזכרת במגע שלו, בחיוך שלו בזמן שאני מנסה לקום לבוקר הבא והוא מושך אותי חזרה אל תוך הפוך, אל בין זרועותיו החזקות..
מחר עוד לילה שכזה אי שם לידו והגוף שלי לא יכל לשרוד את המתח ללא שחרור יזום מקדים...מחכה כבר שתיפתח הדלת..החיוך התמים שלו, כמעט ילדותי, ימתין אחריה. הוא לא יאמר אף פעם כיצד אני גורמת לו להרגיש, אבל העיניים שלו יספרו לי כמה הן התגעגעו להביט בי, ואף רק לראות אותי בנוף.
השפתיים שלו יצמדו לשלי..כך גם גופי לגופו.. בניסיון לפצות על הימים שחלפו מתוך ריחוק ע"י קרבה יתרה. לאחר שתת המודע שלנו יסיק כי תוכניתו להתמזג לא אפשרית בעת זו אנחנו נקשקש קצת קישקושי נימוסין..
אולי נשתה קצת, אולי נאכל קצת, אולי נמצא עצמנו בביקור אורח במקלט השכונתי, שם אהנה מתחושת הזרה המיסתורית החוזרת. תיירת קבועה בדירת הרווקים המרכז תל אביבית. צמאה למצות כל רגע, בידיעה שעוד טיפה - והוא נעלם...
הווו כמה חזק הוא רגש שיודע שתאריך תפוגה חל על ראשו...ואולי...אולי שבוע עוד נותר במקרה הטוב, אך סיכוי לחלוטין לא מבוטל, שזה יהיה הלילה האחרון רגע לפני שיתמוסס אל מסעו הלאה..
ואני לא משנה לי אם זה לעוד לילה, שנה, או עשור..
כל מה ראשי, ליבי וכוסי חפצים בו כרגע הוא עוד רגע של קרבה אל העיניים הטובות שלו, השפתיים הרכות שלו, הכתפיים הרחבות שלו, הזרועות החזקות שלו, כפות ידיו אשר יודעות לגרום לי להרגיש בטוחה וחופשיה...הגוף שלו שכמו מגנט לגופי שלי..הזין המושלם שלו שמכוון כמו נשק כנגדי, גורם לי להבין כמה חסרת שליטה וקטנה אני לידו...
והרגליים..הרגליים שממש עוד מעט יוליכו אותו לארץ רחוקה למלאנתלפים זמן, שם אעלם בין חוויות חדשות שיחווה. אוי הרגליים האלו. אוף איתכן. אך גם אליכן אתגעגע, כשאתן עוטפות אותי בבוקר בעודו מצמיד אותי אליו והוא שולח את רגליו בין אלו שלי, במן בייגלה אנושי מרתק. אוי הרגליים האלו. גם אליכן אתגעגע.