"זה הסשן המנטלי הכי קשוח שהיה לי אי פעם"
כתבתי לה בהודעה פרטית, בעקבות השתלשלות האירועים בקבוצה.
היא קראה לי "היסטוריה", מה שהוביל לשאלת תם מצידי - "את מתכוונת שאת הולכת להרביץ לי בחמישי, או שאת לא אוהבת אותי יותר?"
"טרם החלטתי"
היא הגיבה לעיני כולם.
כולם, פרט אלי, וודאי פרשו זאת כאיזו החלפת מילים סתמית לצרכי בידור, אך אני חשתי את האמת מזדחלת במעלה גבי אט אט.
ניסיתי לוודא את חששותי, אז כתבתי תגובה מתריסה, שלא קיבלה תגובת נגד מתוחכמת כיאה לה, כפי שהייתה מתקבלת בוודאי לפני כחודשיים, אולי שלושה.. וזה לא כי התגובה הייתה לא אופיינית לשיח, אלא כי התגובה פשוט לא הייתה.
מספר דקות אחרי, בתוך הכאוס אשר שרר באותם רגעים בחיי "האמיתיים" לא מצאתי מנוח. החלטתי לכתוב לה הודעה פרטית ונכנסתי אל הצ'אט האישי ביני ובינה.
הדבר האחרון שדיברנו עליו היה בחירת תמונות לפרסום מתוך התמונות שלנו שצולמו על במת הדאנג'ן.
החלטתי לנסות לפתור את הנושא בדיוק באותה צורה בה הוא צץ - באופן פומבי שלא משאיר מקום להתחמק, כאשר את הסאב טקסט של מה שנכתב, כמו את של מה שלא נכתב, רק אני והוא מבינות.
שלחתי תמונה שלנו מהפעם האחרונה בה אני והיא היינו יחד על במה.
אני שרועה על רצפת הבמה בביטחון מלא, המגף שלה מונח על ראשי ומרתק אותו אל הדיקט המטונף, כאשר שתינו יודעות שבמציאות - היא לא תפגע בי לעולם. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני משחררת לחלוטין את גופי אל מולה, מרשה לה לעשות בי כחפצה, בידיעה שהיא תשמור עלי טוב יותר ממה שאשמור על עצמי כנראה.
"אם זו לא אהבת אמת, אגדות האחים גרים הן שקר " כתבתי בצירוף לתמונה ששלחתי בקבוצה המשותפת.
המח ההגיוני הציף אותי בהבנה שלא התנהגתי כראוי. זה כבר לא עניין של נשלטת, היא הרי לא השולטת המוצהרת שלי כך שזה לא העניין, יש פה משהו מורכב יותר..ערבוב בלתי נמנע בין הדמויות שלנו כמיסטרס ונשלטת שמחזרת אחריה בקביעות והתמדה וזוכה לחוות אותה לפרקים כאשר שופר עלי מזלי, לבין מיסטרס חזקה ובלתי מעורערת. נחשקת לאין שיעור ברמת הקהילה ואישה עוצמתית ומשמעותית ברמת "החיים האמיתיים".
לצד זאת. מתחת לפני השטח. אני שבר כלי. תוהה כל יום לאן חיי מובילים אותי. נשלחת כסירת דיג מצד לצד בין גלים עזים שלא נבניתי להתמודד איתם. ולמולי אישה בוגרת ובשלה, משכילה המצליחה עם היסטוריה ענפה בין אם בעולם הבדיוני שלנו ובין אם "בעולם האמיתי".
המשכתי להתארגן ליציאה מהבית לערב עם אהבת חיי. המלך שלי שבעוד רגע נחגוג שנה שלמה של אהבה. אבל לא יכולתי להרפות מן העובדה כי היא לא הגיבה בשום צורה לתמונה המשותפת. פעם זו הייתה גאווה משותפת. שמחה משותפת. לכל הפחות התלהבות משותפת מתוצר מוצלח. ופתאום. כלום.
הרבה רעיונות עברו לי בראש, כיאה לטראומטית הם היו קיצוניים ולא כללו לרגע את הצד שלי בסיטואציה. חשבתי לעצמי באיזו דרך רק אוכל להשפיל את עצמי כך שהיא תבין שזה לא קשור אליה.. האמת שהיא דווקא דבר חיובי שאני מעריכה, אבל אני בתקופה כל כך מורכבת בחיי שלא יכולתי להכיל אף אחד. בקושי את עצמי. לא סתם נעלמתי מכל הפלטפורמות באופן כל כך חד ולתקופה כל כך ארוכה..רמת השיט בחיי דרשה חישוב מסלול מחדש בצורה משמעותית ביותר!
כאשר עברו כבר שעתיים וטרם נראתה תגובה מציגה על התמונה המשותפת, בעוד כן ראיתי פעילות (אם כי נקודתית) בקבוצה, הבנתי כי לא מדובר בעוד משחק או טיזינג בדס"מי, אלא בדבר מה אשר דורש שיחה אישית. חששתי ביני לבין עצמי שאולי אני נופלת אל תוך שיגעון גדלות שהוא במחשבה כי באמת שינה לה אם הייתי בין הנוכחים במסיבת יום הולדתה, ולכן בחרתי להתחיל בחצי בדיחה לפיוס "זה הסשן המנטלי הכי קשה שהיה לי ever " כתבתי בתקווה מהוססת לתגובה של אימוג'י צוחק, כזה שלא יאלץ אותי להתמודד עם המציאות. מכשזה לא הגיע החלטתי פשוט לשאול בצורה ישירה - "ברמה הבין אישית - את באמת כועסת עלי?" היה לי חשוב לציין מעבר לכל ספק את הרמה הבין אישית. לשים בצד באופן רשמי את מסיכות המיסטרס והנשלטת המעריצה ולדבר כשתי נשים. אך למרות שנותרנו לדבר כשתי נשים, זה לא הצליח להעלים את תחושת הבושה כשהאמת התנוססה אל מול עיני בתשובתה, ואולי היותנו שתי נשים אחת אל מול השנייה לרגע היה מה שגרם למילים לבלוט אף יותר. אלו לא עוד היו מניפולציות פסיכולוגיות או חצאי בדיחות עם נגיעות שוחד. אני והיא.
"אני מאוכזבת" היא השיבה. ומגדל הקלפים היפה שלי החל לקרוס.
מכל עבר התעופפו קלפי משחק. על חלקיהם היה כתוב "בית", על חלקיהם "נחת מהילדים", היו מעט של "שפיות" (כי גם לפנטזיה יש גבול), כמה של "להיות במערכת יחסים טובה עם אמא" וכמה של "להיות מרוצה מאיך שאת נראית" שדחפתי מהר מתחת לשטיח לפני שארגיש מספיק טוב בשביל לזנוח לחלוטין את הפרעות האכילה שהביאוני עד הלום...
הגבתי בלי פילטר, בלי לחשוב על המאמר, רק רציתי להסביר... כתבתי לה על התקופה הזו ועל איך שנעלמתי מכל מקום בערך בחודש וחצי האחרונים..על איך שכל כך לא תקשורתי שהורידו אותי מהצוות של הלוצי בלי לדבר איתי בכלל, וזה בסדר - כי הייתי במצב ככ קשה שלבקש מהם לפרוש הרגיש לי הרבה מעל מה שיכולתי לבצע, אז משמים שהם זיהו לבד את חוסר התפקוד שלי ולא הכריחו אותי להתמודד עם המציאות בימים שעדיין לא יכולתי. אמרתי לה את כל האמת, מביכה ככל שהייתה, כי הגעתי לנקודה שבה הייתי צריכה לקחת אחריות על מה שהבלגאן בחיי גורם. ולא רק זה, להתמודד עם השאלה - איפה הם חיי? מה מכוון אותם? מה העוגנים שלי? המטרות שלי? לאן אני שטה בתוך הסופה הזו?! כי בסופו של דבר - סופות גורלן לשקוע...אבל אחרי שהן שוכחות , הנותרים הם אלו שצריכים להתמודד עם החלטות שנעשו ברגעי משבר.
אני לרגע לא אומרת שהמשבר חלף, אני לחלוטין חשה בעין הסערה, אבל..התעוררתי להבין שהבחירות שנעשות בעין הסערה הן הבחירות שילוו אותנו כאשר הסערה תישכח...
ולצד תובנה משמעותית זו נותרות השאלות הבסיסיות - מי אני? מה אני רוצה? מה משמח אותי?
ואולי הכי חשוב - איך קמים מחר בבוקר לעוד יום?
לאחר הגילוי שלי, שכנראה כנותו ניכרה, כתבה לי
"זה ברור לך שזה יעלה לך"
ואני הייתי מאושרת לחזור אל תוך הדמות הקטנה שאינה נדרשת להתעמק בדבר מה כלל..נשמתי לרווחה והגבתי "אין לי ספק 😅"
אני מכירה את הטרמינולוגיה. ידעתי כי לא מדובר באיום ממשי על חיי. היא הבינה והרגישה את המקום המבולבל ואת הטון מלא מצוקה בעודי מנסה לפייס אותה בדרכי אמת, וכיאה לסיטואציה היא לא צללה בניסיון להושיע אותי דרך הודעת טקסט. היא השיבה לי את המקום הבטוח לרגליה. המקום המסודר ונטול הרגש, בו למעשים יש השלכות ופאשלות נפתרות בהצלפות.
היא הייתה גדולה מספיק בשביל להבין ולהכיל שאני לא נמצאת בנקודה בחיי שאני מסוגלת להיות חברה טובה, חברה בכלל, אדם טוב, אדם בכלל...שקועה בצללים של עצמי ומנסה להיזכר מי הייתי לפני חצי שנה או שנה שהצלחתי בעזרתו להגיע למי שאני היום...
כי אם לומר את האמת.. החיים שלי כיום..לא כל כך רעים...ביחס ללפני שנה או שנתיים - שמיים לארץ מבחינת השיפור בתנאים. ואיכשהו עם כל הטוב שמגיע, ואולי אולי אולי זה ההרס העצמי של הCPTSD, אבל עדיין איכשהו אני מרגישה שיש בעיה. אפילו יותר מהימים שבהם באמת הייתה בעיה.
אולי פשוט הפכתי למפונקת. בגלל זה אני כל כך מודה לה. על אותה הודעה..."אני מאוכזבת".