באחת השיחות האחרונות עם אחד היותר מוצלחים שיצאתי איתם, עלה העניין שכשנפרדנו הוא אמר לי "זה כאילו את מנהלת את המערכת יחסים שלנו בתוך הראש שלך".
והוא צדק. זה באמת היה ככה. המון שיחות, המון דברים שעשינו בתחומי המח שלי בלבד היו חלק עיקרי במערכת היחסים הזו.
האמת שזה לא היה רק במערכת היחסים הזו, וגם זה לא משהו ייחודי למערכת יחסים זוגית.
באופן כללי קשה לי מאוד לבטא רצונות, צרכים ובקשות מהסביבה.
אם נרד לפסיכולוגיה אני יכולה לראות את השורש..אבא חולה במיטה, אמא עובדת מהבוקר עד הערב, וכשהיא כבר הגיעה בערב ממש לא היה לה כח לשמוע מה אנחנו חושבים או רוצים, רק לתקתק את הערב ולשרוד עוד יום. רוב הזמן גידלנו את עצמנו ובכלל לא היה עם מי לדבר, כשכבר היה לא עניין אף אחד מה היה לי להגיד.
אני אשאר במקום לא נח שנים ולא אתלונן, לא אבקש העלאת שכר, לא אדרוש יחס טוב יותר בזוגיות, לא אדבר עם חברה על מה שמפריע באיזה הרגל שלה..רק לא להתמודד עם הצורך לדבר ולהוציא את המחשבות והרגשות החוצה.
מה גם שהחרדת נטישה כל כך עמוקה בצורה פסיכית שרק הדמיון לשנות סטטוס קוו עושה לי רעידות בפופיק.
אבל..אחד הדברים הייחודיים בBDSM זה המפגש עם האקסטרים, ללכת על הקצה, תמיד נהנים למתוח את החבל רק עוד טיפה (כן כן כפל משמעות מכוון).
העניין זה שפה בתוך האקסטרים הזה האופציה לשתוק היא..לא אופציה..זה יכול לנוע בין סתם אי נוחות מיותרת ועד סכנה של ממש..לא סתם בין הדברים הראשונים שקובעים זה "מילת ביטחון " - הבעה מילולית לזה שמשהו לא תקין.
אז היום מצאתי את עצמי נאלצת להתמודד עם הפחד שלי, הפחד מלחשוף, הפחד מלהתקיים באמת, כי אם אני אגיד מה אני באמת ואז הוא לא ירצה יותר בקשר? אולי אני באמת לא טובה מספיק?
רעדתי ושאלתי אותו אם אפשר לדבר על הדינמיקה שלנו.
הוא היה פתוח, מכיל וחד משמעי שבוודאי ולא רק זה, שאני חייבת לתקשר איתו הכל כדי שגם הוא יהיה בטוח שהוא לא פוגע בי או גורם לי נזק .
הוא רצה שאני אקלי, את זה לא יכולתי לעשות. התמודדתי עם האימה שלי וכתבתי את מה שאני מרגישה, לא כי הוא שאל או ביקש יומן, כי אני קיימת ויש לי זכות דיבור.
בכיתי תוך כדי המון וממש רעדתי מתוך הרעיון שתכף מישהו שאיכפת לי מדעתו יראה שהוא צריך לעשות בשבילי משהו, לשתף איתי פעולה.
רעדתי וחיכיתי לתגובה. הוא שמח מאוד שפניתי אליו ואמר לי שכדאי שנדבר על זה יותר לעומק מחר (לא הייתה לו פניות מיידית לשיחה רצינית).
בערך 20 שנים של טיפול פסיכולוגי לסירוגין ואני מרגישה שבשבוע האחרון אני עוברת יותר פריצות דרך.