בימים הראשונים להיכרות שלנו זה היה אופורי
הייתי בחופש, הילדים היו במסגרות לעומת זאת, מה שאיפשר לי להתענג על היכרות חדשה, לנוח, להתייפות ולהכיל..
מהצד שלו גם, זו הייתה היכרות חדשה ומרוגשת וגם הוא נכנס על 200 קמ"ש והיה סביבי עם טלפונים, הודעות, משימות, הסברים ותכניות..
אבל רק כמה ימים לאחר שהכרנו הלחץ עלה מ0 ל1,000.
חזרתי לעבודה, מסגרות המשך שרשמתי את הילדים לא נפתחו בסוף ונוצר כאוס כללי בלוז שלא מצאתי ידיים ורגליים. לו גם לא לקח יותר מידי זמן לשים לב שעם 3 סשנים בשבוע ועוד תקשורת רבה בינהם הוא לא מצליח להתקדם יותר מידי במישור הפרטי.
הרגשתי את הנתק הפתאומי של שנינו וביקשתי ממנו שנעשה שיחה.
דיברנו, כרגיל בצורה בוגרת וכנה, הפנטזיה רצתה להמשיך, החיבור היה טוב, המשיכה נהדרת וגם זה שאנחנו גרים במרחק של 12 דקות אחד מהשנייה היה בונוס נהדר .
הסברתי לו שהתמסרות מצידי שורשת תקשורת, זה לא שאני לא רוצה..אני רוצה..אבל אם המח שלי לא עסוק בו, אז הוא פשוט לא..
הוא אמר שהוא מבין אותי ואני צודקת
השיחה הייתה נעימה ואת החלק הזה שלה סיימנו בכך שאפשר שנישאר על אש קטנה במשהו לא מחייב, אם יזדמן לנו.
שאלתי אותו אם הפגישה שלנו ליום למחרת השיחה עדיין רלוונטית ו וא אמר שבטח.
המשכנו עוד כשעה בשיחה ידידותית ונעימה עד שכבר הייתי חייבת ללכת לאסוף את הילדים.
יום לאחר מכן היינו אמורים להיפגש.
קמתי בבוקר עוד עם שאריות שמחה על הפגישה בערב..
לקראת הצהריים שלחתי לו תמונה..משאירה מעט מקום לדמיון, כפי שנהגתי לעשות לפני כל פגישה.
אין תגובה. שעה. שמעתיים. שלוש.
משהו בשתיקה הזאת גמר אותי.
מה. מה? איך..איך אני אמורה להתענג על לרצות אותך, כשאפילו לא איכפת לך אם אני קיימת? אם אתה לא רוצה אותי אז מה התפקיד שלי? אני לא צריכה שולט כדי שיעשה לי טובה, אני רוצה מישהו שירצה שאני אהיה שם לרצות אותו.
אני לא יודעת אם העמדה הזו ברורה כי כביכול נשלטת אמורה לרצות מה שהשולט רוצה, אבל אם אין את התחושה שהוא רוצה..זה קצת מאבד את הטעם לא?
לקראת הערב שלחתי לו שאני לא כל כך מרגישה טוב ושאני לא רוצה להדביק, זה לא היה בדיוק שקר, כאב לי קצת בלב מההתעלמות.
נתתי עוד זמן עד שביטלתי את הבייביסיטר אבל לא הייתה תגובה.
רק פחות משעה למועד הפגישה המתוכנן שלח "באסה, תרגישי טוב ❤️".
אני חושבת שאני סיימתי.
