אז דיברנו. הוא ביקש אחרי אחת אז באחת וחמישה שאלתי אותו אם הוא יהיה פנוי בעוד עשר דקות כי בדיוק אהיה מחוץ למשרד ופנויה, הוא אמר שזה זמן נהדר.
באחת וחמש עשרה בדיוק חייגתי אליו.
הוא סיפר לי על חוויות מהסופש אחרי שדרכנו נפרדו אי שם בשישי לפנות בוקר ופתאום הבנתי שהוא רק רצה לדבר ולשתף ואני קצת התרגשתי מהטעות שלי, ראיתי שלהיפך, הוא מכניס אותי עוד סנטימטר פנימה.
זה החזיק בערך שלוש דקות עד שהוא אמר "אני רוצה לנצל את השיחה הזאת להזכיר את ההסכם שלנו..אני פשוט מרגיש שבקרוב אני אכנס לזוגיות, אין משהו ספציפי אבל אני מרגיש את זה..ואז הקשר בנינו ייצורך להעצר..רק רציתי להזכיר את זה כי חשוב לי לא להוליך אותך שולל.."
"אני יודעת" אמרתי לו, חנוקה, אבל עוד מחזיקה את הקול השבור דיי טוב.
אחר כך הוא ביקש לשאול אותי כמה שאלות, כחלק מהטיפול שלו המטפל ביקש לשאול אנשים שמכירים אותו כמה שאלות. דברים דיי גנריים על חסרונות, יתרונות, ענייני אמון..
בסוף הוא שאל "האם היה משהו שהיית רוצה לשנות ביחסים שלנו? בהסכם שלנו?"
"כן, אבל לא משהו שהוא אפשרי" אמרתי ובשלב הזה הבכי כבר היה ניכר.
"לא משהו אפשרי?"
"זה לא סוד שאני רוצה יותר" אמרתי ודמעות מלטפות לי את הלחיים.
"אני מעריך את הפתיחות שלך לדבר על זה"
"אתה יודע..זו אחת הסיבות שרציתי שתכתוב לי פעם אחת כמו שאני כתבתי עליך יומן..אני מנסה להבין..אם אני סתם אחת מילא, אבל אם יש בי משהו..איך אתה לא מנסה אפילו?"
"את רוצה לזה תשובה?"
"אני מפחדת מהתשובה, אבל כן, אם אנחנו כבר מדברים"
"אני יודע שאני במקום שאני רוצה להקים משפחה, ואני רוצה להתחיל מדף חלק, בגלל שאני יודע שזה מה שאני רוצה אני לא נותן לעצמי לפתוח את הלב..זה פשוט לא מה שאני רוצה.."
"בסדר.."
שיחה שהוא קיבל מהמוסך קטע אותנו והוא אמר שנמשיך מאוחר יותר.
עליתי חזרה למשרד בלי יכולת לשלוט בדמעות שהחליקו אחת אחרי השנייה עוד ועוד.
נכנסתי למשרד והותקפתי בשאלות. מנסה להסתיר את הדמעות. לא הצלחתי אבל הצלחתי להוריד אותן מלשאול מה קרה.
התיישבתי על הכיסא והסתובבתי עם הפנים לקיר.
הרמתי את הנייד ושלחתי לו "אבוקדו"
ואז הוספתי "זהו, הגעתי לסף הכאב שלי"
"וואו באמת?" שלח בתוספת אימוג'י עם פרצוף עם עיניים מושפלות אל הריצפה.
"תוחמא. זה אומר שאני ממש רוצה אותך."
החלפנו עוד כמה משפטים ואיחולים הדדיים.
זה כואב לי מאוד
אני לא נפתחת בקלות ובאופן כללי האמון שלי בגברים שואף לאפס.
זה היה לי ממש מיוחד ולא תכננתי שזה ייגמר כל כך מהר.
אני לא מצטערת שזה קרה, למדתי המון וגדלתי המון בתקופה הקצרה שלנו.
הוא הצליח להביא אותי לממש את עצמי בהרבה מובנים, שבר לי המון קירות של חוסר ביטחון ומילא לי הרבה חורים, מילוי שיישאר גם הלאה ולא פלסטר.
הוא מעולם לא הסתיר את הכוונות שלו ונתן לי לבחור ואני המשכתי כל עוד יכולתי לשאת. אבל העדפתי לחתוך לפני שתהיה לי מחליפה ולהיקרע בזרועותיו כשאני לא מוכנה נפשית ובטח עוד יותר קשורה רגשית.
מרגישה קצת אבודה, הייתי שואלת אותו הכל ומתייעצת איתו על דברים ופתאום אני כזה נשארתי פה לבד. אבל בסדר. זאת רק ההתחלה.
