אז הבוקר קמתי בתחושת אופטימיות זהירה
לא. לא הכל הסתדר. אבל כן טיפה זזו דברים ובעיקר חברים שחשו שמשהו עובר כמו Red don המתוק ששם לב שנעלמתי מכל קבוצות הטלגרם שהייתי חברה בהן והתקשר לשאול מה איתי.
הרבה שאלו אותי מה הבעיה.
אז תודה לאל אני לא חולה, וגם הילדים סה"כ בסדר.
הסיבה הכי בסיסית. צריכה כסף. הרבה כסף ודיי מהר ואין כיוון.
ואני לא מצפה שייפול מהשמים, אני עובדת ב2 עבודות כבר וזה תוך כדי לגדל 3 ילדים בלי עזרה מאף אחד.
אז כבר כמה חודשים בלי המזונות, בדיוק בתקופת קיץ חוגים והעלייה של הגדולה לכיתה א ומה לעשות - הוצאות של מעבר לרגיל עם הכנסות של אלפי שקלים פחות, בסופו של דבר הגעתי לקו האפס ומיצוי כל האפשרויות.
אז כן זה מתסכל. בעיקר כי מאחר ויש לי מחויבות להיות זמינה 3/4 מהיממה לשלושה קטנטנים אז אין לי יותר מידי מרחב תמרון.
ולא אני לא זכאית למזונות מביטוח לאומי, ואני מרוויחה כמה מאות שקלים מעל הרף של הסיוע המשפטי בשביל לתבוע את הגרוש וכאילו כל הדלתות סגורות, אני עובדת נורא נורא נורא קשה מה שגורם לי להיות קצת מעל למה שמאפשר לי זכאויות לעזרה, מצד שני לא מספיק כדי להחזיק את הבית.
להתמודד עם כל זה יחד עם ילדה עם בעיות התנהגות (מאובחן, לא שמראה לי שיש לה), ילד עם עיכוב התפתחותי וילדה עם אלרגיות מסכנות חיים ובעיות רגשיות בנוסף לפוסט טראומה מורכבת שלי זה מסע רגשי של עינוי יום יומי בערך.
מצב מאוד מתסכל, לא עוד אין לי פיתרון והחלום זה שפשוט תיפול עלי מזוודה עם שטרות שפשוט תאפשר לי להתחיל מחדש בחיים.
מאחר וזה לא יקרה.
אז רק נשימות ולראות מה יום יוליד.
ובינתיים... אופטימיות זהירה.