זה מוזר
החיים
התקופה האחרונה
הכל רץ כמו סרט ואני כבר לא מצליחה להבין מה קורה
הטוב והרע כל כך קיצוניים, כמו לחיות במאניה דיפרסיה מוצדקת
היטלטלות יום יומית בין התמוגגות מהמזל הטוב שעוטף אותי..
העבודה היציבה שאני אוהבת, ההכנסות שגדלו משמעותית, הבן זוג המושלם שאני אוהבת בכל ליבי, החברים המדהימים שסובבים אותי, מרעיפים עלי אהבה ותמיכה עד אין קץ (גם אתה נכלל בזה, למרות שאני על הפנים בשמירה על קשר ויחסי אנוש אני מוקירה לך טובה כל יום ואין ספק שאתה אחד הדברים הטובים שקורים לי בחיי א.ר).
ובאמת שיש טוב. הרבה ממנו אפילו.
אבל לצד כל הטוב הזה עוברים אתגרים אחד אחרי השני שאני פשוט מוצאת את עצמי עומדת למולם בעיניים פעורות וחוסר אונים. התמודדות מול מוסדות ובירוקרטיה שלא נגמרת. תקלות פתאומיות שמשבשות את היום יום בהפתעה ב180 וזורקות אותי כל פעם מחדש לשיתוק הזה...
בשיחה עם הפסיכולוגית עלה פעם הנושא של הנסיונות התאבדות מגיל 14.
היא שאלה אותי אם באמת רציתי למות. אמרתי לה שלא, פשוט לא רציתי את החיים שלי, אבל אם מישהו היה מושיט לי יד ומראה לי אפשרות אחרת הייתי הולכת על זה.
גם בימים אלה התחושות האלה צפות. עכשיו זה קצת שונה, כי באמת שיש לי המון טוב בחיים, אבל הלוואי והייתה דרך להתחיל דברים מחדש ולבחור אחרת .
הילדים גומרים אותי. הטיפול בהם כל כך אינטנסיבי ואין רגע של נחת. שלושתם צריכים מגוון של טיפולים, אבחונים ובדיקות שאני לא מצליחה לקדם בתוך הכאוס היום יומי, מה שגורר החרפה מתמשכת לבעיות והתשה כללית מהתמודדות נטולת כלים.
בנוסף לזה, עכשיו כשסוף סוף התחלתי לנהל חיים אישיים הם מתקשים לקבל את היציאות שלי מהבית, מה שיוצר בעיות התנהגותיות נוספות.
הצורך לייצר גבולות וסדר מתוך כאוס מתמשך של שנים, לבד וממקום מותש, נראה בלתי אפשרי.
העניינים הכספיים, למרות שעל פניו הכיוון הכללי אופטימי, מביא הפתעות חדשות ולא צפויות שזורקות אותי מסחרור אחד לשני כמו מכונית ללא בלמים.
ההתמודדות הבלתי נגמרת עם ההפרעות אכילה ובעיות הדימוי העצמי גוזל כוחות שאין מאיפה למשוך. ההתנגשות הקבועה בין הרצון לאכול והרצון לרדת במשקל גורר אותי למערבולות רגשיות ופיזיות.
החיים הכפולים הקוטביים בין החילוניה שאני בפועל ובין האמא לילדים במסגרות חרדיות יוצר בעיות זהות. לשים בבוקר את כיסוי הראש לעבודה נעשה משימה כמעט בלתי נסבלת.
הגרוש הנרקסיסט שמשחק על התלות שהוא יודע שיש לי במזונות ובצורך שלי לכמה רגעים של שקט משתמש בזה בכדי להוביל אותי שוב ושוב לנקודה של חוסר אונים, חוסר יכולת להתנגד או להציב גבולות.
לפני כמה חודשים הייתה שיחה לעת ערב עם החברה הכי טובה משכבר הימים. שתינו היינו לפני בדיקה של גוש חשוד. לה היה בלסת ולי בבלוטת הלימפה. היא הייתה מאוד נסערת ודיברה איתי אחרי שבילתה כבר כמה ימים בהספדים עצמיים. אני זוכרת שאמרתי לה שאני לא מבינה למה היא חוששת. אם הכל תקין אז אין ממה לחשוש, מצד שני..אם כן... סוף סוף יהיה אפשר לעצור את החיים לתקופה, ואף אחד לא ישפוט. אף אחד לא יחשוב שאנחנו עצלניות או בכייניות. סוף סוף אנשים יגלו כלפינו אמפתיה וחמלה ולא יצפו מאיתנו להמשיך להתמודד עם הכל כרגיל. אני זוכרת את הפנטזיה על מיטת בית חולים. בלי לבשל, בלי לנקות, בלי לטפל בילדים..מה יקרה עם הכל? העולם יצטרך להתמודד. פטור זמני להתעסק בעצמך..היה רגע של שקט ואז "תאכלס..ידעתי למי להתקשר.. וואלה צודקת".
לימים שתינו יצאנו נקיות מסרטן בבדיקות והפנטזיה על פטור מהחיים נגוזה אל תוך השגרה נטולת הגידולים.
אבל זה קצת נורא להיות במקום שמחלה קשה לא נראית לך האופציה הגרועה ביותר..
בכל אופן..אני מסרבת לוותר על האופטימיות. אני יודעת שזה רק עניין של זמן עד שאני אצליח להתגבר על התקופה הזו ואז כל מה שיישאר זה רק כל הטוב הזה שיש לי..