אני לא יודעת למה קשה לי להודות בפנטזיות שלי
אולי דווקא בגלל שהן לא כל כך מרשימות
הן מרגישות לי יותר כמו בעיה של אישיות חלופית מאשר סטייה
ה-פנטזיה שלי היא פנטזיית בתולין. ברמה שבא לי לעשות את הניתוח שחזור הזה (במידה וזה יהיה כדי באמת לאפשר אקט שלם סביב זה).
בגדול אני לא זוכרת את הרגע שאיבדתי אותם. הייתי בערך בת 9 וקורבן לשנים של התעללות מינית משם קדימה.
אני לא יודעת אם כל הנשים ככה או שזאת רק אני בגלל השיט שעברתי, אבל כל פעם שאני באה לקיים יחסים אינטימיים, גם עם הבן זוג שלי, גם כשזה מתוך חרמנות שלי ואני 3000% בעניין ואפילו אם אני יוזמת..זה תמיד מלווה בתחושת חרדה פנימית בלתי נשלטת ברמה כלשהי.
תמיד איפשהו בפנים יש לי את הרצון הפנימי שהכל יעצור והמישור הרגשי יקבל מקום של כבוד לפחות כמו המישור הפיזי. לקבל את המקום של הילדה/ נערה שיש לה חששות, שצריכה מגע עדין ומנחם, הכלה וליווי כי אין לה מושג מה הולך לקרות הלאה.
הפנטזיה השנייה, ואולי אפילו אפשר לשלב, זה אדג'ינג.
לא הסתערות של תאווה ותשוקה עמוקה, אלא עדינות, סבלנות, בנייה הדרגתית של תחושות עוצמתיות מתוך משחק שכל כולו סביב הכוס חסר האונים.
לא ניסיון להגמיר ששם לחץ לא מבוטל עלי, אלא שחרור מוחלט להינות עם איסור גמירה ללא אישור. את לא מחליטה. את רק מתקיימת.
שלחתי לו סרטון של אדג'ינג איפשהו באמצע הלילה
"דאדי אני רוצה כזה בבקשה 🥹" כתבתי לו
"תקבלי הרבה יותר "
מחכה להלילה לראות.. להרגיש...לשחרר..ולצרוח בקולי קולות 🤯