כ40 שנה אחורה לערך, הייתה תקופה משמעותית בה סבא שלי מילא כל שבוע באדיקות טופס לוטו.
לא הייתה שיטה פרט להתמדה בלתי מתפשרת.
סבא כבר היה אדם מבוגר, דוד שלי אשר התגורר עימו היה זה שמשימת שליחת הטופס הייתה מוטלת עליו.
דודי היה נהג משאית והיה יוצא בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר השמש עוד לא לגמרי הייתה מקובעת במלוא תפקידה, והשמיים נעו בין גווני סגול ואדום ועטפו את הדממה השוררת על הארץ.
הם היו מהדור הישן שניהם, עיראקים אותנטיים במלוא תפארתם.
דוד משה כיבד את סבא יחזקאל ולכן הקפיד בתפקידו במסירות שבוע אחר שבוע, למרות שלא האמין, ולו בקצה הזרת שברגלו, כי יש סיכוי שסבא יחזקאל יזכה בהגרלת הלוטו.
דוד משה היה איש של עבודת כפיים. שעות וימים העביר במשאית האדומה הגדולה שהייתה לו לבית שני. גבר של פעם. איש מערות במובן הכי מחמיא של המונח.
בוקר אחד דוד משה התעורר מאוחר מכפי שתכנן וראה כי הוא עלול לאחר לעבודתו בנמל הבוקר. בשיקול הגיוני של חלום אל מול מציאות, בחר באותו הבוקר לדלג על ביקורו בדוכן הלוטו ולוותר על השלילה השבועית. חלום על מיליונים לא יחזיר את הכסף האמיתי שהוא עתיד להפסיד על העבודה אם יתעכב.
באותו שבוע, בטופס שלא נשלח, סבא יחזקאל מילא את המספרים הזוכים בפרס הראשון. שישה מליון שקלים של אז זלגו בין אצבעותיו של סבא, והגאולה לדורות קדימה נמחקה ברגע.
ככה פחות או יותר זה מרגיש עכשיו. שנים של עבודה. התמדה אל מול מה שנראה לא אמיתי. חלומות רחוקים. תעתועי דמיון. ושנייה לפני, כל המספרים כבר מסודרים על הטופס, אני מרגישה את הפרס המיוחל חומק מבין אצבעותי.