אז הפוסטים שעלו בחודשים האחרונים היו אמיתיים לגמרי. התמודדתי עם התמכרות לאלכוהול. זו לא הייתה תקופה ארוכה. זה לא היה פיצוי רגשי. אחרי שניסיתי אין ספור אפשרויות התייאשתי לנסות להתמודד עם הקטסטרופה שנכחה בחיי באותה תקופה לצד הפוסט טראומה שהלכה והחמירה לנוכח הקטסטרופה הבלתי נגמרת.
כבר 35 ימים ללא אלכוהול ועוד סופרת. אני אמורה לחוש גאווה אני מניחה. אבל מתמלאת בעיקר בושה שמתוחזקת נהדר עם מה שמסתבר כתסמיני גמילה אקוטיים. אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. בלבול, חרדה, חרדה חברתית, רגישות יתר, התפרצויות זעם. אני לא מכירה את עצמי ואנשים סביבי נפגעים.
תקועה בלופ בין חמלה עצמית לבין כעס על הנבלה שפכתי להיות עד ללא היכר.
הייתי בטוחה שכבר עברתי את זה, אבל כל יום מגלה מחדש כמה התהליך שלפני עוד ארוך.
תמיד הסתמכתי על השכל החד שלי, ועכשיו הוא מתעתע בי על בסיס קבוע. לוחש לי שאני בסדר. מזהה חמלה והכלה כחוסר כבוד. הרי אני חזקה לא? שום דבר לא ישבור אותי? ואז מגלה ברגע כמה אני בפועל שברירית. המח לוחש לי ללא הפסקה קונספירציות ותיאוריות תלושות כנגדי, מזמן לי רמזים אקראיים בשביל להתאים את התמונה ואז שולח אותי "להגן על עצמי" אל מול אלו שרק רוצים בטובתי.
מרגישה שאני צריכה לבודד את עצמי בשביל להגן על החברה. לא מכירה את עצמי ומתגעגעת לאישה השקולה, הנעימה, המחצחיקה והחכמה שהיה תענוג לבלות בחברתה.
מקווה לעבור את התקופה בלי לשרוף לחלוטין את חיי בעשן.