אז חיפשתי את הפעם הראשונה שאמרתי לבסטי שיש לי תחושה לא טובה. זה היה דיי מזמן אז חזרתי דיי הרבה אחורה. זאת הבסטי אז יש לה ריכוז של כל האינפורמציה החשובה בצ'ט שלנו.
גללתי וכל פעם שמצאתי איזכור לשמו בניסיון לאתר מתי התחלתי כבר להבין שכנראה יש משהו שם לא בסדר..
עצרתי באיזכור מוקדם מאוד בקשר. מצאתי אותי מספרת לה איזו סתומה אני. שהסתובבתי לתומי בפייסבוק ורציתי לראות אם יש לנו חברים משותפים ואיכשהו התגלגלתי לפרופיל של גרושתו וחזרתי קצת אחורה בתמונות פרופיל, קצת, ארבע עשרה שנים בערך. ואז...נתקלתי בתמונה שלהם מהחתונה וראיתי אותו מחבק מישהי אחרת ומחייך וזה שבר לי את הלב ובכיתי. ואז שלחתי לו הודעה ושאלתי אם אני יפה. הוא אמר לי שהכי. ומייד שאל למה. שיתפתי אותו והוא היה מושלם. הוא חשב שזה חמוד שאני קצת משוגעת, אבל שזה משהו שהיה ונגמר, ואי אפשר להכחיש שהיו ימים טובים, אבל עכשיו זה העבר ואנחנו יחד.
המשכתי הלאה, עדיין חדורת מטרה למצוא את הראייה שקלטתי כמעט מההתחלה שמשהו לא 100%...
באיזכור הבא הייתה תמונה שלי בלבוש כמעט מכובד ישובה על השולחן בחדר ישיבות בצירוף המשפט "סוף סוף הזדיינו על השולחן במשרד 🎉".
חייכתי לרגע, ומייד הזכרתי לעצמי שאני כועסת.
עוד קצת קדימה וזו אני, מספרת לבסטי שמאחר לי אבל הבדיקות שליליות. והיינו אצלו במשרד כשדיברנו על זה. כשהוא התחיל לדבר על מה שזה יעשה לו עצרתי אותו, אמרתי לו שאני יודעת שקשה לו עם המחשבה, אבל לי זה קשה יותר. ואני מבינה שהוא צריך לפרוק, אבל אני לא רוצה שהוא יגרום לי להרגיש אשמה על זה. והוא הבין שותק והתקרב וחיבק.
"זה לא שזה ישפיע עליך בכלל..זה לא שאתה תהיה שם בלילות ובגידול! אמרתי עם קול רועד שמנסה להישמע בטוח בעצמו."
"אבל פיה שלי..לא הבנת? אני ארצה להיות שם..בטח שאני אהיה שם איתך..בגלל זה זה כל כך קשה לי לתפוס את זה.."
התחבקנו הרבה עד שהיינו צריכים להמשיך את היום. אחרי כמה ימים זה התגלה כאזעקת שווא.
המשכתי במסע לאתר את צדקתי, שבין כה וכה מדובר היה בדעה שלא התבססה על שום דבר.
ואז הגעתי לאיזכור הסמוך לאחר התרת הספקות.
"אמרתי לו שאני רוצה לעשן סיגריה והוא אמר לי שעכשיו שאנחנו יודעים שאני לא בהריון אז אני יכולה לעשן..."
וכל כך התרגשתי (לנוכח הסרת האיום, היכולת להתרגש חזרה) וכתבתי לה שהוא אשכרה דאג לעובר פוטנציאלי ולא ידעתי להכיל את האושר. הוא דאג לי, והוא דאג לפוטנציאל חלוקת DNA שבדיעבד בכלל לא התקיים..והוא דאג לנו.
בלעתי את הרוק. עזבתי את הפלאפון והתחלתי לסדר קצת בחדר. התחלתי להחזיר לארון את הבגדים שארז לי כבר לפני שבוע וחצי.
זו הייתה שקית הלבשה תחתונה. כאשר הרמתי את הבגדים התגלגלה למטה, שקית ניילון קטנה עם בד שחור מקומצ'ץ התגלגלה את הריצפה.
לא הבנתי לרגע. ואז נזכרתי איך לפני כמה שבועות שכחתי את החוטיני זרוק ליד המיטה שלו.
שיחת טלפון ממנו אלי.
מקשקשים קצת ואז אני שומעת אותו מושך אוויר באפו בצד השני של הקו.
"שכחת פה משהו " הוא אמר, ושמעתי אותו מחייך.
"מה?"
"החוטיני שלך..אני מסניף אותו עכשיו.."
"סוטה!" צחקתי. "אתה יכול לשמור אותו אם אתה רוצה"
"את יודעת מה? זה רעיון נהדר..אני אשים אותו בשקית ואשמור לי בשביל להסניף אותך מתי שאני רק ארצה!"
צחקתי שוב. רק לפני כמה שבועות. "טוב סוטה שלי"
אז כשעוד הכל היה טוב.
והיא חזרה. ההבנה. שזה לא היה שקר. הוא באמת אהב אותי כל כך. ואני אותו.
אבל אחרי כל מה שקרה בנינו כבר אין איך לתקן.
ואני עוברת מלופ של כאב לכעס.
כי אהבת אותי. באמת אהבת אותי! ואני אותך... באמת באמת אותך..
אז למה ?
כך נראית אהבה בשקית ניילון