בעולם שבו השפיות היא המטבע העובר לסוחר, האם יש מקום לטירוף מחושב? הנה לנו פרדוקס מרתק שמזמין אותנו לטייל על הגבול הדק שבין תבונה לתעתוע.
הפרדוקס המתוק של אובדן השפיות
לפעמים, דווקא ברגעי הטירוף הקטנים אנחנו מוצאים את החופש הגדול ביותר. כמו ילד שמשתולל בשלולית בוץ, יש משהו משחרר בלשחרר את המושכות ולתת לעצמנו להשתגע קצת. אבל רגע, אם אנחנו מחליטים במודע "להשתגע", האם זה לא הופך את המעשה לשפוי בעצמו?
השיגעון כמנוע יצירתיות
חשבו על האמנים הגדולים, הממציאים פורצי הדרך, ואפילו אנשי העסקים החדשניים. האם לא היה בהם שמץ של טירוף מבורך? אותה נכונות לחשוב מחוץ לקופסה, לשבור מוסכמות, ולראות את העולם בזווית שונה לחלוטין. אולי דווקא הנכונות "לאבד את השפיות" היא זו שמאפשרת לנו להגיע למחוזות חדשים של יצירתיות והצלחה.
הדילמה: מתי זה יותר מדי?
כמובן, השאלה המתבקשת היא - איפה עובר הגבול? מתי ה"שיגעון" הופך ממנוע צמיחה למכשול? זו דילמה שכל אחד מאיתנו צריך להתמודד איתה. אולי התשובה טמונה ביכולת שלנו לנוע בין העולמות - לדעת מתי לשחרר ומתי להתכנס, מתי לצאת מהקופסה ומתי לחזור אליה.
אז מה הפואנטה?
בסופו של דבר, אולי השפיות האמיתית היא היכולת לקבל את חוסר השפיות שבנו. להבין שלכל אחד מאיתנו יש רגעים של טירוף, ושלפעמים דווקא הם אלה שמביאים אותנו למקומות הכי מעניינים בחיים.
אז בפעם הבאה שתרגישו שאתם על סף איבוד השפיות, אולי כדאי לעצור רגע ולשאול - האם זה באמת כל כך נורא? אולי דווקא שם, בנקודת המפגש בין שפיות לטירוף, נמצאת ההזדמנות הגדולה הבאה שלכם.
שפיות או לא הכי חשוב, תהיו טובים ותרבו בטוב
