אחרי חודשיים וחצי של שיחות, סוף-סוף נפגשים לדייט ונילי שומר נגיעה בירושלים.
הוא פוגש אותי עם חיוך מאיר.
משהו טוב הסתדר לו בעבודה, ככה הוא אומר, אבל אני חושבת שהוא גם שמח לראות אותי.
מטיילים ברחובות מלאי הקסם של ירושלים. מדי פעם הוא זורק פיסת מידע על הרחוב שבו אנו הולכים או על בניין שחלפנו על פניו.
אני מוקסמת.
הוא היה ג'נטלמן מושלם, אדיב ומתחשב.
כשהלכנו הוא לקח את הצד של הכביש.
כשהתיישבנו הוא הזיז עבורי את הכיסא.
הוא מלהג בעליצות עם המלצר. חביב ומנומס.
יושבים זה מול זו ומפטפטים על החיים ועל שליטה.
"מה יקרה אם אגע לך עכשיו ביד?"
אני נכנסת למתח.
"תניחי את היד על השולחן". הטון שונה, זו לא היתה בקשה.
אני מצייתת, מניחה את היד באיטיות על השולחן, כאילו היא לא שלי.
הוא מניח את כף היד שלו על שלי, ומתחיל ללטף. המגע רך ונעים.
הוא חוקר את כף היד שלי, ומוסיף לעלות ולרדת לאורך הזרוע.
אני שותקת, מסתכלת לו בעיניים, אחוזת אימה. פעם ראשונה שגבר נוגע בי ככה.
הראש רוצה לברוח, אבל הגוף כמו משותק.
מרגישה כאילו חשמל עובר לי בגוף. כאילו הנשימה נעתקת והחמצן הולך ואוזל.
הוא ממשיך ללטף והלב דוהר על מאתיים.
יותר מדי מודעת למגע הזה עכשיו. ברגע הזה שום דבר לא קיים מלבדו.
אחרי כמה דקות שנדמות כנצח, אני לא יכולה לשאת את זה יותר ואני מושכת את היד בחזרה.
אולי זה רק מגע ביד, אבל זה גם אחד הרגעים היותר אינטימיים שחוויתי אי פעם.
אנחנו ממשיכים כרגיל, משוחחים בינינו, צוחקים.
בפנים מרגיש לי שמשהו השתנה. משהו התעורר. משהו שהיה רדום הרבה מאוד זמן.
הוא מלווה אותי לרכבת ונפרד.
למחרת אני מקבלת ממנו הודעה. הוא מבין שיש פער בין הצורך שלי לשלו, בין הרצונות שלנו. חוסר איזון. חוסר סימטריה.
אפשר להמשיך לדבר, אולי אפילו קצת משימות מרחוק פה ושם.
לא תמיד פנטזיות נועדו להתממש, הוא אומר.
אין בינינו משהו רציני.
אז למה
למה אני מרגישה כאילו הוא הרגע נפרד ממני?