מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

ומיד נמסתי. 

הכי מרגש מחמאות מהאחיין 🥰

מה שאני באמת צריכה זה חבר.

שבמשך שעות פשוט נדבר

על דברים אקראיים,

נדבר סתם, עלינו ועל החיים.

בלי מניע נסתר,

או שעם, אבל נסתר.

קודם תהיה חבר,

תיכנס ללב,

ותקים שם מאחז בלתי חוקי.

אם תצליח, אני כבר מעצמי אתמסר,

ואולי בסוף 

המאחז יהפוך 

לבית קבע עם חצר.

(חברוּת זה פטיש נדיר כאן, מסתבר)

שוגר דדי |  עבד

מסקנה שנייה – בא לי עבד.

תבוא, תעשה כלים וכביסה, וִישׁ לרצפה, ותעזוב.

אם בא לך גם לפנק בארוחה, הנה מה טוב.

לא צריכה טקסים או פקודות מוגזמות,

רק מישהו שיציל אותי מהמשימות השוחקות.

תבוא עם קולר אם בא לך, אני לא שופטת,

אז מה אם בדרך כלל אני בכלל נשלטת?

זה אומר שאני לא יכולה ליהנות מהטבות כלוב הזהב?

(אפשר שתגיע כבר עכשיו?)

שוגר דדי |  חבר

הגיע הזמן להפסיק להתבייש ולהכיר בעובדות.

אני מכריזה כאן, קבל עם ועדה

בא לי שוגר דדי, שלום ותודה.

לא צריכה יהלומים יקרים ומותגים באלפי שקלים,

רק להתמודד עם החיים, שמכים בי כגלים.

קצת אוויר, קצת לנשום.

ואולי קצת 

להעז לחלום. 

(ואם בחלום תביא לי יהלום, זה גם בסדר) 

עבד | חבר 

בכיתה ח' ישבנו באולפנה באחד השיעורים ודנו בשאלת כל השאלות (כי מה כבר יכול להעסיק מוחות צעירים של מתבגרות בנות 14) מתי הכי אידיאלי להתחתן?

"נראה לי גיל 20-21 יהיה מושלם" 

"לדעתי 21-22" 

"וואי, 22 כבר מרגיש לי מאוחר"

"22 זה לא מאוחר, 24 - זה מאוחר"

"כן, אני אמות אם אהיה רווקה בגיל 24"

(ואת תחושת הבחילה שעלתה בי לנוכח מחשבה איומה זו, אני יכולה להרגיש עד היום, במרחק של יותר מעשרים שנה).

ילדות, שומעות רגע?? מי מספר לכן 😏

שומעת, ילדה? 

מי מספר לך. 

מי מספר לך שבגיל 20 את תהיי עוד ממש ילדה.

גם בגיל 24. 

גם בגיל 27.

מי מספר לך שבגיל 35 את תהיי עדיין רווקה. 

שבגיל 35 תדעי פחות מאשר בגיל 14. 

שבגיל 35 תתחילי באיחור תהליך של שימור פיריון, תעברי אינספור בדיקות ותתחילי להזריק לעצמך הורמונים על בסיס יומי, במטרה לשמור על המעט שנשאר בך. 

מי מספר לך

שהחיים הם בכלל לא מה שחשבת שיהיו. 

שאין רק דרך אחת, יש מיליון. 

שעשרים שנה אחר-כך, כל אחת מכן נמצאת בדרך שלה. 

אחת בנתה בית, אחת בנתה קריירה,

ואת?

את בנית את עצמך.

גם אם זה עדיין לא שלם. 

לרגע ראיתי אותך מחובר. 

עבר הרבה זמן מאז דיברנו בפעם האחרונה. 

לא הספקתי להחליט אם לכתוב לך או לא, וכבר התנתקת. 

נכנסתי לפרופיל שלך והכל הציף אותי בבת אחת. הזכרונות הנעימים משיחות אל תוך הלילה. העובדה שתמיד ידעת לקרוא אותי בין השורות. הקרבה שהרגשתי אליך. 

כמה רציתי אותך. להיות שלך. 

וכמה נשבר לי הלב כל פעם מחדש כשנזכרתי שזה לא אפשרי. 

ואיך במקום שהרגשתי בו הכי קרובה אליך החלטת להתנתק ממני. 

השיחות היומיומיות התחילו לדעוך. התגובות שלך היו יבשות וקצרות. פתאום ימים שלמים עוברים בלי שנשוחח. 

ומה בכלל הייתי כותבת לך עכשיו? 

שנפגעתי? 

שאני מצטערת שמחקתי את השיחות בינינו, אבל זה כאב לי מדי? 

שאולי בכלל כל זה היה לטובה? 

אולי פשוט הייתי שואלת מה שלומך, מוודאת שאתה בטוב? 

ואולי,

אולי לא לכל געגוע יש כתובת, לב פתוח.

אולי מספיק רק להודות 

שהוא שם.

להעלות עכשיו ולקוות שתראה, או לחכות למחר, שתהיה מחובר? 

שומרת נגיעה רוב החיים.

גם עכשיו אני שומרת. 

לא מתוך עיקרון של קדושה, פשוט אין מול מי לא לשמור.

מעין שמירת נגיעה כפויה. פויה. 

שומרת נגיעה - שומרת על עצמי. 

האומנם? 

מגיל צעיר לימדו אותנו באולפנה שאנחנו יהלומים.

את יהלום, ידעת? יחידה, מיוחדת ומאוד מאוד יקרה. רק אחד יזכה שתהיי שלו. 

את לא עגבניה בשוק, עוברת מיד ליד, כל אחד מרים, מחזיק, נוגע, ממשש ולבסוף לוקח או זונח.

את יהלום. 

ככה הסבירו לפחות. 

אף אחד לא חשב שיהיו בינינו כאלו שיגיעו לגיל שלושים ויותר ועדיין יהיו רווקות, רחמנא ליצלן. 

ומה אם מעולם לא היתה לך מערכת יחסים רצינית? 

ומה אם מעולם לא חווית אינטימיות? 

ומה אם יש צורך?

ומה אם הצורך הוא גדול? צורך של הגוף, הנפש והנשמה גם יחד? 

בינתיים את סגורה לבדך מאחורי סורג ובריח, תחת שמירה כבדה. מחכה לקונה היחיד שיקנה את היהלום שאת.

שידע להעריך את שווייך ממבט בלבד ולא יוותר עלייך. 

שתדעי - את שלו לעולם. 

את סגורה מאחורי סורג ובריח, ממתינה להוא שמבושש לבוא, מעלה אבק, מאבדת את עצמך לדעת.

כבר אין לי כוח להיות יהלום. 

לפעמים אני מאוד מאוד רוצה

להיות עגבניה. 

🍅

את עצמי בטייץ. 

אולי יום אחד אעשה מנוי,

רק כדי להראות לכם.

תן לי לילה אחד איתך.

מההתחלה ועד הסוף

בלי מחשבות על מחר

חיבוקים בלתי פוסקים ונשיקות על כל הגוף.

לילה אחד של לתת לך את כולי

שתעשה בי כרצונך.

ואז תעשה זאת שוב ושוב ושוב.

תפרק ותטחן עד שאשכח איך הולכים,

תחזיק אותי כל כך חזק, שזה ישאיר סימנים.

תן לי לילה אחד להיות שלך.

התמסרות מוחלטת.

התפרקות שקטה.

ואז

תניח לי ללכת.

להרגיש רצויה, אהובה, נחשקת?

למה זה כל כך קשה..?