שומרת נגיעה רוב החיים.
גם עכשיו אני שומרת.
לא מתוך עיקרון של קדושה, פשוט אין מול מי לא לשמור.
מעין שמירת נגיעה כפויה. פויה.
שומרת נגיעה - שומרת על עצמי.
האומנם?
מגיל צעיר לימדו אותנו באולפנה שאנחנו יהלומים.
את יהלום, ידעת? יחידה, מיוחדת ומאוד מאוד יקרה. רק אחד יזכה שתהיי שלו.
את לא עגבניה בשוק, עוברת מיד ליד, כל אחד מרים, מחזיק, נוגע, ממשש ולבסוף לוקח או זונח.
את יהלום.
ככה הסבירו לפחות.
אף אחד לא חשב שיהיו בינינו כאלו שיגיעו לגיל שלושים ויותר ועדיין יהיו רווקות, רחמנא ליצלן.
ומה אם מעולם לא היתה לך מערכת יחסים רצינית?
ומה אם מעולם לא חווית אינטימיות?
ומה אם יש צורך?
ומה אם הצורך הוא גדול? צורך של הגוף, הנפש והנשמה גם יחד?
בינתיים את סגורה לבדך מאחורי סורג ובריח, תחת שמירה כבדה. מחכה לקונה היחיד שיקנה את היהלום שאת.
שידע להעריך את שווייך ממבט בלבד ולא יוותר עלייך.
שתדעי - את שלו לעולם.
את סגורה מאחורי סורג ובריח, ממתינה להוא שמבושש לבוא, מעלה אבק, מאבדת את עצמך לדעת.
כבר אין לי כוח להיות יהלום.
לפעמים אני מאוד מאוד רוצה
להיות עגבניה.
🍅