כל כך מפחדת להיכנס לזה. מרגישה שאין לי אוויר.
ממתי אני מכניסה את עצמי לסיטואציות כאלה שאני לא יודעת למה לצפות? כאלה שדורשות ממני לוותר על השליטה לחלוטין?
גם כשאני בים ובא גל גדול שמרים וסוחף, ובמשך כמה שניות הרגליים ניתקות מהקרקע, זה הכי הרבה חוסר ודאות וחוסר שליטה שיש לי בחיים.
אז להיכנס לקשר כזה?
ואם כבר ים, אז בכלל לקפוץ למים. אני לא קופצת. אף פעם. מעולם לא הייתי אחת שקופצת ישר למים.
תמיד אני נכנסת לאט לאט, טובלת בהונות, מרגישה את טמפרטורת המים, עוצמת הגלים. רק כשאני מרגישה בטוחה - נכנסת עמוק יותר.
אז לזנק עכשיו? ישר למים עמוקים? למים סוערים שייסחפו אל הלא נודע?
מיליון שאלות ותהיות.
מה אם יהיה משהו שלא אסכים לו? זה יהרוס הכל?
מה אם אדחק בעצמי לעשות דברים שאח''כ אתחרט עליהם רק כי לא נעים לי להגיד לא?
האם אני מוכנה להפסיק לשמור נגיעה? כי הוא כנראה לא יסתפק בלחיצת יד וחיבוק...
האם אני באמת רוצה להיכנס לקשר איתו או רק כמהה לחום ולמגע אנושי?
רק מתוך סקרנות, זו סיבה טובה מספיק?
האם הוא רוצה להיכנס לקשר איתי כי הוא מבין מי אני באמת והוא מעריך אותי, או שבעיקר קורץ לו "לקלקל" אותי?
אולי מושכת אותו העובדה שאני קנבס חלק שטרם נגעו בו, ולכן אהיה באמת שלו?
האם אני יכולה לסמוך עליו?
האם אני יכולה לסמוך על עצמי?
מפחדת לא להצליח להבחין ברגשות האמיתיים שלי. לא להצליח לזהות אם טוב לי באמת או לא טוב לי. אולי זה רק המגע, אולי זו רק השליטה שמדמה לי טוב.
מפחדת להיקשר מדי, להתאהב, שיישבר הלב.
מפחדת להיפגע.
מפחדת לאכזב.
מפחדת שאין דרך חזרה.
ואחרי כל זה נראה שאני כן מוכנה (ורוצה) סוף סוף לקפוץ למים (בתקווה לא לטבוע) ולהגיד
קח אותי,
אני כולי שלך.