נראה לי שזו לא הדרך לירושלים.
אוקי. זו בטוח לא הדרך לירושלים. למה לא שמתי לב קודם?
הצילו. לאן הוא לוקח אותי?
"הולכים לבית שלך?" אני שואלת, מנסה להגניב נימה של קלילות לקולי, לא להראות שאני קצת (הרבה) מבועתת.
"הולכים אל הלא נודע".
מה אנחנו עושים באבו גוש?!
"אתה מכיר את הר הרוח?"
"כן".
תסתמי, מטומטמת אחת. למה את נותנת לו רעיונות??
כי זה מה שחסר לך עכשיו. להיות במקום שומם אצלו באוטו, בלי אפשרות למילוט. מי יודע מה הוא ינסה לעשות לך!
אבל.. את סומכת עליו, נכון? הוא לא יחצה איתך שום גבול שאת לא מוכנה לו. או ש... כן?
ועל עצמך? על עצמך את סומכת? את סומכת על עצמך שתגידי לו אם זה לא מתאים לך? שתגידי לא?
נעצרים בקצה השביל באמצע שומקום.
הוא מתקרב, מחבק, מנשק. חופן שד, חופן שדיים.
מרגיש כאילו הוא עוד רגע טורף אותי. הוא טורף אותי.
זה סבבה לך? את בסדר עם זה? סיכמתם רק חיבוק, תראי איפה את נמצאת.
זה נעים לך? זה טוב? את רוצה להפסיק? את יכולה להפסיק מתי שבא לך. רק תגידו לו. בא לך?
למה את לא עונה? מה את מרגישה לגבי מה שקורה לך עכשיו?
קצת מתמסרת למגע, קצת זורמת, קצת סקרנית. אין לי מושג איך אני מרגישה לגבי זה.
הוא מדבר, שואל. אני עונה מה שאני חושבת שהוא רוצה לשמוע. אולי גם קצת מה שאני רוצה באמת להגיד?
אוקי, נראה לי שזה נעים לי, נראה לי שאני אוהבת את זה. מקווה לא להתחרט אח''כ, כי אני לא מצליחה להבין מה המשמעות של כל זה. אם בכלל צריכה להיות לזה משמעות.
אני מפחדת שהוא לא יוכל לעצור את עצמו. אני רוצה שהוא יעצור את עצמו?
"ואם אני רוצה את כולך כאן, עכשיו?"
אוי, טאטע.
"לא הלילה", אני אומרת בקול שקט. זה כל מה שאני מצליחה להוציא.
"מה?"
אני מרימה מעט את הקול וחוזרת, כמעט מתחננת: "לא הלילה".
"לא הלילה", הוא חוזר בהסכמה.
ברגע הזה אני נרגעת ומבינה שאני יכולה לסמוך עליו.
אבל עדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך... על עצמי.