את עומדת מול המראה עם עיניים נפוחות מבכי, מסגירות את משבר ליל אמש.
את עומדת מול המראה עדיין מרוסקת. כואבת.
את עומדת מול המראה, נזכרת, והעיניים מוצפות מיד.
את עומדת מול המראה דומעת, ולא מצליחה לזכור מתי כאב לך ככה. מתי נשברת ככה.
נשימות עמוקות.
אל תתחילי שוב.
תכף את פוגשת אנשים. אסור שידעו.
הגיע הזמן לטשטש עקבות, הגיע הזמן להסתיר.
מתאפרת.
קונסילר, אייליינר, מסקרה. לא, היום תשתמשי בחדשה.
קונטור וסומק, כדי להחזיר צבע לפנים.
זה עוזר? עכשיו כבר לא רואים?
מי שמכיר אותך טוב יראה עלייך מיד.
אולי תוסיפי חיוך? אין כמו חיוך בשביל לבלבל את האויב.
זה כל מה שיש לך? תנסי שוב, תגייסי עוד קצת כוח, מִשכי כלפי מעלה את זוויות הפה.
לא הולך, מה? טוב, נוותר על החיוך הפעם.
פשוט נספר להם שאת עייפה.
זה תמיד עובד.
את עומדת מול שער בית הספר, מרוקנת משמחה. מרוקנת מכוחות.
את עומדת מול שער בית הספר ויודעת שתכף את פוגשת נשמות רכות, שזקוקות לחום ולמילה טובה.
בדיוק כמוך.
את עומדת מול שער בית הספר ויודעת שאת צריכה להשאיר את כל הכאב בחוץ. אין לו מקום כאן.
נשימה עמוקה. תתנערי. יום חדש התחיל.
אולי בכל זאת חיוך?
עדיין לא הולך? טוב, נוותר על החיוך הפעם.
להיכנס עם רגל ימין.
תהיי כרגיל. שלא ידעו.
תקשיבי להם, תצחקי איתם.
ס ב ל נ ו ת .
תזכרי שאת אוהבת אותם.
מדי פעם הכאב מאיים להגיח שוב. להיראות. את מדחיקה ודוחפת אותו פנימה.
לא רוצה שידעו.
לא רוצה שישאלו.
כי את יודעת שברגע שישאלו הכל יתפרץ החוצה, הכאב יעלה על גדותיו.
ואת לא יודעת אם תעמדי בזה הפעם.
את עומדת מול המראה.
מסירה איפור. משחררת מחסומים. עכשיו אפשר שוב להרגיש.
העיניים עדיין נפוחות. עדיין כואבות.
את נזכרת בלאה.
ואת כמוה.
עינייך רכות.
ליבך שבור.
כמהה לאהבתו
של יעקב.