לפעמים הבדידות מציפה אותי ואני לא יכולה להכיל אותה יותר. אני מתרסקת.
אני יושבת על הנדנדה בחצר שלי, מרימה עיניים לשמיים ושואלת אותו, עם כאב בלב ועם דמעות בעיניים.
למה, אלוקים? למה? מה אתה רוצה ממני?? אם להיות רווקה כל כך הרבה שנים, למה עשית אותי כל-כך יצרית בלי אפשרות לפורקן? כל-כך מלאה באהבה כשאין לי עם לחלוק?
יש לי כל כך הרבה מה לתת, אבל אין למי.
אני כואבת וסובלת. מה אתה רוצה ממני??
אני יושבת שם על הנדנדה בחצר, מתייפחת. הלב בחתיכות, שבור. מרוסק.
ואז פתאום מופיעים להם שני בולבולים.
כלומר, הציפור בולבול. שניים.
הם מתיישבים על הגדר, מולי בדיוק.
מזמרים איזו סרנדה לא מוכרת.
אולי זה התזמון שמבלבל אותי.
סימן משמיים?
מה אתה מנסה להגיד לי פה?
"לכי תתפרעי ותהני מהחיים", אולי?
"רק אלו הבולבולים שמותר, תהני מהם בינתיים".
אולי אתה מנסה פשוט להגיד שאתה שומע, וגם שלי יגיע בקרוב.
אולי אתה סתם מסתלבט עליי.
ואולי
לכל זה אין בכלל משמעות.
סתם צירוף מקרים
משעשע?