מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

תוך כדי כניסה אל הבית, הוא הניח לי יד על המותן, חצי מחבק, חצי זורם פנימה. 

נשמע טריוויאלי, אבל זה לא.

אחרי שנים של שמירת נגיעה, אחרי חודשים ארוכים של בצורת, די במגע הפשוט והסתמי ביותר כדי לעורר את החיה הרעבה השוכנת בתוכי. 

היא קמה, מרימה את הראש, דורשת אוכל. 

כל הגוף מתעורר יחד איתה, כמה למגע הזה, ליד חמה שמונחת על המותן. רוצה לשקוע בו, להתמסר אליו לחלוטין. 

עדיין לא, קטנה. 

גם תורך יגיע.