לרגע ראיתי אותך מחובר.
עבר הרבה זמן מאז דיברנו בפעם האחרונה.
לא הספקתי להחליט אם לכתוב לך או לא, וכבר התנתקת.
נכנסתי לפרופיל שלך והכל הציף אותי בבת אחת. הזכרונות הנעימים משיחות אל תוך הלילה. העובדה שתמיד ידעת לקרוא אותי בין השורות. הקרבה שהרגשתי אליך.
כמה רציתי אותך. להיות שלך.
וכמה נשבר לי הלב כל פעם מחדש כשנזכרתי שזה לא אפשרי.
ואיך במקום שהרגשתי בו הכי קרובה אליך החלטת להתנתק ממני.
השיחות היומיומיות התחילו לדעוך. התגובות שלך היו יבשות וקצרות. פתאום ימים שלמים עוברים בלי שנשוחח.
ומה בכלל הייתי כותבת לך עכשיו?
שנפגעתי?
שאני מצטערת שמחקתי את השיחות בינינו, אבל זה כאב לי מדי?
שאולי בכלל כל זה היה לטובה?
אולי פשוט הייתי שואלת מה שלומך, מוודאת שאתה בטוב?
ואולי,
אולי לא לכל געגוע יש כתובת, לב פתוח.
אולי מספיק רק להודות
שהוא שם.
להעלות עכשיו ולקוות שתראה, או לחכות למחר, שתהיה מחובר?