העיניים שלי יבשות ונפוחות.
אני לא מצליחה לפקסס אותן על המסך, כאילו כל הדמעות שלא בכיתי אתמול מכבידות עליהן, כאילו אני מרגישה אותן רוצות לצאת, רוצות לזלוג על הלחיים.
ההרגשה גורמות לי לשפשף שוב ושוב את העיניים, העור מסביב, המצח, השיער והעורף.
תנוע אוטומטית של הידיים שלי, כל כמה דקות.
עיניים - הכל מסביב - אנחה - מצח-ראש-עורף.
ניצחתי בקרב, לא ניצחתי במלחמה.
לא נשארו בי כוחות למלחמות האלה יותר.
נשארו רק דמעות.
עמוק בתוך העיניים.
אתה מקפץ סביבי כמו כלבלב, כל פעם מביט לי עמוק לתוך הנשמה, מנסה להבין על מה אני חושבת. מנסה לקרוא אותי, לקלוט אותי. אני לא יודעת, האם אתה מצליח. אני מרגישה אותך לחוץ ומתוח, מרגיש, באמת מרגיש אשמה.
אני לא יודעת למה אתה מצפה ממני. איזו תגובה אתה רוצה לראות? חיוך רחב וחיבוק?
עדיין יש דמעות בעיניים.
עדיין מרגישה סדקים כואבים על הלב שלי.
אני רוצה לחבק אותך. ולחייך אליך. ולהיות מסוגלת להרגיש שמחה כשאני חוזרת הביתה.
שוב משפשפת את העיניים שלי, מורחת את הדמעות שיצאו על הפנים והרכות.
כתבת לי שאתה אוהב אותי ומתגעגע.
ואני תוהה לעצמי, לכמה זמן הפעם אתה תהיה כזה?
תוך כמה זמן אתה תחזור לנורמה שלך?
כמה זמן עוד יש לי עד לריב הבא?
כמה הפוגה אקבל?
אני לא פותחת את ההודעה שלך.
אם לא יהיו שם ווי כחולים, אני לא ארגיש מחויבת לענות.
כי אין לי מה לענות.
אני מאוד רוצה לענות.
פשוט לא מסוגלת עדיין.
רק המנטרה הרגילה שלי מתנגנת בראש: "אל תחלקי. אל תשתפי. תשתקי."