ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ריפוי בכתיבה. מחשבות ליקום.

לפני 15 שעות. 19 בספטמבר 2024 בשעה 6:50

אתמול אמרת לי את הדבר הכי רומנטי בעולם. 

אמרת לי שכשאתה חרמן, אתה מדמיין אותי והדברים שאני עושה לך. 

בשיא החרמנות, כשאתה מאונן, לבד, בחושך, מה שאתה מדמיין, זה... אני.  

 

רציתי להקליט אותך אתמול בערב. 

הקולות שעשית, הצלילים המדהימים האלה, האנחות והגניחות, זאת היתה מוזיקה לנשמה שלי. 

כל תנועת יד שלי ליווית בגניחה. 

בערך 40 דקות החזקתי אותך על הקצה, 40 דקות היית על סף גמירה, 40 דקות הזין שלך היה טעון עוד רגע מתפוצץ.

לחשת לי "עוד, עוד, בבקשה, אני מתחנן".

עניתי לך "אם אתן לך עוד, אתה לא תחזיק הרבה, אתה תגמור". 

באותם רגעים יכולתי להרגיש את הדופק בזין שלך, הוא היה חם, קשה וכל כך חזק. 

אתה כמובן, מיד ענית "לאלא, אני אחזיק אני אחזיק". 

"כמה זמן?" שאלתי

"מה?"

"כמה זמן אתה חושב שתחזיק?"

"3 דקות. לא. 5. לא. 10. 10 דקות"

אמרתי לך לשים טיימר. 10 דקות. 

לקחתי חומר סיכה ומרחתי את כל הזין היפה הזה כך שהוא התחיל להבריק טיפה באור של מנורת הלילה בחדר השינה. 

אתה ליווית את המעשים לי במבט קצת מבוהל, כי הבנת שנגמרו המשחקים. 10 דקות. אתה מחזיק ולא גומר ואני מנסה להגמיר אותך בכוח. 

החזקת יפה, יומר לזכותך. 

היית יכול להחזיק את כל הזמן. 

אבל רימיתי. 

תוך כדי שאני מענה אותך, אמרתי:

"שומע? כשהטיימר מצלצל, אתה גומר". 

וברגע שאמרתי את המשפט, אתה העפת עליי מבט מבוהל, התרוממת מהכרית וגמרת את הגמירה הכי חזקה שראיתי. 

גמרת, תוך כדי שאת המתחיל לצחוק מרוב הקלה. 

גמרת תוך כדי שאתה מסתכל עליי, והעיניים שלך מלאות אהבה והוקרת תודה. 

גמרת כל כך חזק ויפה. 

 

פעם אחרונה שגמרת היה לפני כחודש. 

ובחודש הזה הענקתי לך שני ruined orgasm.

בלי הקלה. רק לשחרר קצת את הלחץ. היית טעון עד סף.

אבל אני אוהבת אותך ככה. 

חרמן. כל. רגע. נתון. 

 

גיף של זין מרוצה שכרגע גמר (לא יכולתי שלא לצלם - רואים איך היד שלי מנצנצת באור? ככה כל הזין שלו היה, מהמם מתוח ויפייפה).

לפני יום. 18 בספטמבר 2024 בשעה 12:15

מעלה לעצמי את בודי פוזיטיב

לפני יום. 18 בספטמבר 2024 בשעה 5:01

כבר ציינתי שאני מכורה לזין שלו? 

 

לפני יומיים. 17 בספטמבר 2024 בשעה 10:10

אני אוהבת את החורף למשך הגילטי פלז'ר שלי בלבד. 

לא יותר ולא פחות. 

חמשת הסרטים "דמדומים". 

אחרי זה אפשר לכבות את החורף מבחינתי. מיציתי. 

 

עובדה לא חשובה 1: סדרת הספרים "50 גוונים ..." נכתבה במקור כפאנפיק ארוטי בדסמי על הדמויות של דמדומים. 

אני קראתי אותו אז, כשהוא היה עדיין פאנפיק, וגם אז לא הצלחתי לסיים אפילו את ה"ספר" הראשון מרוב שנכתב בשפה עקומה, לא בשלה ולא נעימה לקריאה. 

 

עובדה לא חשובה 2: יש ערוץ יוטוב שבו מקריאים פאנפיקים ארוטיים מעולמו של הארי פוטר בקול האלוהי של אלן ריקמן (בעזרת AI). זה משהו להרטיב ממנו (מי שבקטע). 

 

עובדה לא חשובה 3: גם אני רוצה עור מנצנץ.

 

לפני 3 ימים. 16 בספטמבר 2024 בשעה 10:15

העיניים שלי יבשות ונפוחות. 

אני לא מצליחה לפקסס אותן על המסך, כאילו כל הדמעות שלא בכיתי אתמול מכבידות עליהן, כאילו אני מרגישה אותן רוצות לצאת, רוצות לזלוג על הלחיים. 

ההרגשה גורמות לי לשפשף שוב ושוב את העיניים, העור מסביב, המצח, השיער והעורף. 

תנוע אוטומטית של הידיים שלי, כל כמה דקות. 

עיניים - הכל מסביב - אנחה - מצח-ראש-עורף. 

 

ניצחתי בקרב, לא ניצחתי במלחמה. 

לא נשארו בי כוחות למלחמות האלה יותר. 

נשארו רק דמעות. 

עמוק בתוך העיניים. 

 

אתה מקפץ סביבי כמו כלבלב, כל פעם מביט לי עמוק לתוך הנשמה, מנסה להבין על מה אני חושבת. מנסה לקרוא אותי, לקלוט אותי. אני לא יודעת, האם אתה מצליח. אני מרגישה אותך לחוץ ומתוח, מרגיש, באמת מרגיש אשמה. 

אני לא יודעת למה אתה מצפה ממני. איזו תגובה אתה רוצה לראות? חיוך רחב וחיבוק? 

עדיין יש דמעות בעיניים. 

עדיין מרגישה סדקים כואבים על הלב שלי. 

אני רוצה לחבק אותך. ולחייך אליך. ולהיות מסוגלת להרגיש שמחה כשאני חוזרת הביתה. 

 

שוב משפשפת את העיניים שלי, מורחת את הדמעות שיצאו על הפנים והרכות. 

כתבת לי שאתה אוהב אותי ומתגעגע. 

ואני תוהה לעצמי, לכמה זמן הפעם אתה תהיה כזה? 

תוך כמה זמן אתה תחזור לנורמה שלך? 

כמה זמן עוד יש לי עד לריב הבא? 

כמה הפוגה אקבל? 

 

אני לא פותחת את ההודעה שלך. 

אם לא יהיו שם ווי כחולים, אני לא ארגיש מחויבת לענות. 

כי אין לי מה לענות. 

אני מאוד רוצה לענות. 

פשוט לא מסוגלת עדיין. 

רק המנטרה הרגילה שלי מתנגנת בראש: "אל תחלקי. אל תשתפי. תשתקי."

לפני 6 ימים. 13 בספטמבר 2024 בשעה 8:44

שוקלת לשלוח אותו לסופר ככה. 

לפני שבוע. 12 בספטמבר 2024 בשעה 7:53

אתמול בצורה מאוד ספונטנית גררתי אותך לשיעור שיבארי. 

הדרכה, בטיחות, הקשר הראשון. 

ואז השיעור. הראו לנו איך לבצע קשר (ששמו אני לא זוכרת כמובן) עם החלפת כיוונים. המדריכה הדגימה על מישהי מהסטודיו.

וברגע אחד כשהפסיקו הדיברים וההסברים והמדריכה החלה לסדר את החבלים, ללפף אותם על הנקשרת, עצרתי נשימה. 

כאילו כל העולם הפסיק והיה רק אותי ואותן, ואני, שאפילו מפחדת לנשום חזק מדי, רואה וסופגת את החבלים על העור הלבן, הסדר והיופי הפשוט שלהם, מתוחים ישרים ויפים, שקיבעו את הנקשרת בתנוחה אחת, והחוסר התנגדות מהנקשרת - היא שפשוט נתנה לקושרת לעשות את מה שקושרת רצתה. סמכה עליה. התמסרה לתהליך.

כשנתנו לנו להתנסות בעצמני, והתחלתי לקשור לך את הרגליים, ממש ממש התלהבתי. הייתי מרוכזת מאוד בליישר, למתוח, הכיוונים, העידוק...

כשסיימתי, הסתכלתי על היצירה שלי והלב שלי הפסיד פעימה. 

כי זה היה מושלם. 

עקום בצורה נוראית, לא סימטרי, המתח של החבלים לא היה אחיד, התחלתי גבוהה מדי על הרגל ועוד ועוד. 

אבל פאק, 

פעם ראשונה שלי שאני נוגעת בחבל. נהנתי מכל שלב, מכל רגע, ובמיוחד ממך. 

ואז התחיל סשן. 

הקושרת קשרה את הנקשרת לחלוטין, כמעט את כולה לאט לאט, תוך כדי שהיא מסבירה מה היא עושה ובשביל מה היא עושה את מה שהיא עושה. 

בשלב מסויים היא תחילה לקשור לה את החזה ואת בית החזה בשביל להגביל את הנקשרת בנשימה. 

ואז הנקשרת הוציאה סוג של חצי גניחה. 

אלוהים.

היא היתה סקסית כל כך. 

קשורה עם הידיים למעלה, רגליים מפוסקות, ראש למטה, פנים מוסתרות מאחורי השיער. חסרת אונים, ללא יכולת לזוז או לקום או אפילו להסתכל ישר. 

ללא יכולת לקחת נשימה עמוקה. 

החזה הקשור שלה ניסה לעלות ולרדת עם כל נשימה, אבל בגלל החבלים לא הצליח וזה היה מראה מיוחד מאוד. מרגש, מגרה, שונה מאוד בשבילי. 

וההנחות שלה. 

הנחה של כאב. חוסר אויר. הנאה. 

רק אחרי שראיתי את כל התהליך, ראיתי את הנקשרת, הרגשתי אותה - הבנתי, למה הנושא עיניין אותי כל כך. 

וגם הבנתי שרק אנשים עם נסיון אפילו חד פעמי יכולים לראות את היופי האמיתי בתמונות.

כי רק אחרי שאתה סופג את החוויה בעצמך (ולא משנה מאיזה צד אתה), אתה מצליח להבין ולהעריך את האסתטיקה של התוצאה הסופית.

(דעתי האישית בלבד). 

אני רוצה עוד. 

אני רוצה לקשור אותך, כמו שאתמול קשרו אותה.

אני רוצה לראות אותך ככה חסר אונים מולי. 

זוכר שלחשתי לך אתמול, "חבל שמחר חמישי וצריך ללכת לעבודה"? רציתי לישון את המינימום שעות שצריך ומיד להתחיל בתרגול הקשרים שלמדתי. על עצמי, עליך, בשלב הזה זה לא משנה לי. 

רוצה לדעת לעשות קשירות יפות כדי לקשט אותך בהן. 

לעטוף את כולך. 

להרגיש את ההתמסרות שלך אליי.

ואחרי זה לפרום את כל הקשרים ולראות את הסימנים על העור שלך. 

ללטף אותך ולחבק אותך לאחר מכן. לעשות מסג' בחלקים הרדומים. 

חבל שהיום יום חמישי.

לפני שבוע. 11 בספטמבר 2024 בשעה 11:18

יש לי תקופות באתר. 

יש תקופה שאני 24/7 באתר, קוראת בלוגים, סופגת בצמאון ורעב את החוויות של משתמשי הכלוב, הפרופילים, התמונות עם טשטוש על הפנים או בלי הטשטוש, הג'יפים (גיפים?), הלינקים לסרטוני הפורנו האהובים על אותו.ה המשתמ.ת

 

ואני מקבלת המון פניות בכל ערוצי הכלוב.

אני לא עונה. 

נרשמתי לכלוב אי שם ב-2008 (נדמה לי) וראיתי כבר את כולם. 

כל האפשרויות של פניות. 

פרופילים ריקים, מפורטים, מסקרנים ומסקרנים פחות. 

שולטות, שולטים, נשלטים, עבדים, שפחות, זוגות מכל הצבעים, אחרים, מתחלפים וכל מה שבניהם. 

- פניות copy + paste "אישיות" ומפורטות.

- פניות לקוניות "היי"/"ערב טוב לךךךךךךך"/"מעוניינת?";

- פניות שמנסות לפתוח שיח בהתייחסות למשהו שכתבתי בפרופיל "באמת לא עונה? אפילו לא מילה?";

- פניות נורא רנדומליות שאמורות לגרום לי להתעניין ולענות חזרה.

אני קוראת בעיון את כל ההודעות. אני מאוד אוהבת לקרוא אותן.

אני זונת תשומי.

אבל אני לא עונה. 

כי יש לי את האחד. 

כי אני מלאה בחוויות התרגשויות ובזין ענק, קשה ויפה. 

כי כרגע בא לי רק לכתוב. בא לי לדמיין, לשתף, לתכנן ולבצע, לצלם ולהעלות, להזכר ולהרטיב מהזכרונות. 

בא לי להגיב בבלוגים של אחרים ולקרוא את החירמונים שלהם.

בא לי לקבל השראה. 

בא לי ללמוד את עצמי ואותו, להרחיב את הגבולות שלי ושלו ולהעשיר את הנסיון היחסית דל שלנו. 

 

אולי בעתיד אני אצא למסע סינון. אני והוא כבר דיבנו על זה - אהיה נחמד אם תהיה הלנו שפחה או עבד. 

אבל לא כרגע. 

כרגע מה שמעסיק לי את המוח זה האם אוכל לגרור אותו לחדר, להצמיד לדלת, לרדת לו ולגרות אותו ברגע שאכנס הביתה. 

לחרמן אותו באמצע היום ככה סתם. 

ואז לחכות. 

ולראות איך אחרי מספר מציצות הוא הופך לזנב שלי, הולך אחריי ורק נוגע בי ומחפש את תשומת הלב שלי, כל הערב. 

זונת התשומי שבי תיהיה בעננים. 

בא לי להתחרמן ממנו.

כבר שלוש שנים שאני במצב הזה. חרמנית ורוצה להיות חרמנית עוד יותר. 

שלוש שנים.

התמסרתי לזין שלו עוד לפני שראיתי אותו (את הזין).

התמכרתי לטעם שלו עוד לפני שטעמתי אותו (את הזין).

אוח, מתי היום הזה יגמר ואסע הביתה לתוך החיבוק עם הזיקפה המיידית?

לפני שבוע. 11 בספטמבר 2024 בשעה 5:54

שמתי לק אתמול. 

רציתי לשים שחור, אבל הוא נעלם ולא השאיר עקבות. 

 

אתה לא שם לב לדברים כאלה. 

 

אני זוכרת באחת הפעמים ניסיתי למשוך את תשומת לבך בשיעור. 

ישבתי ממש מולך. בשולחן הראשון. 

לבשתי אדום. 

מחשוף. 

ומצצתי סוכריה על מקל. 

אתה מסביר, מדבר, נואם, עונה על שאלות

ואני עושה מעשים מגונים בסוכריה תוך כדי שאני מסתכלת לך בעיניים. 

עשיתי את כל מה שידעתי. ואפילו קצת יותר. אפילו דברים שראיתי בסרטי קומדיה רומנטית גרועים. 

 

ולא שמת לב. 

 

אז גם אתמול לא שמת לב ללק. 

זה בסדר, אני לא נעלבת. הראתי לך. והגבת כפי המצופה, כמובן. 

אם אני לא באה אליך ואומרת לך דוגרי מה אני רוצה/צריכה/מראה לך משהו שאני רוצה שתגיב - אתה פשוט לא. שם. לב. 

 

גם אם הייתי שוכבת באמצע הכיתה ערומה, מאוננת וגונחת, לא היית שם לב וממשיך ללמד. 

 

איך הלק שלי?

לפני שבוע. 10 בספטמבר 2024 בשעה 8:26

aftercare אחרי יום של מחשבות טורדניות.

טיפול בחיבוק, אהבה וחדירה עמוקה וחזקה.

להצמיד בכוח את הראש לתוך הכרית ולזיין עד שלא ישאר קול בגרוני. 

להצליף בי עד שארגיש את החום מתפשט בנפש שלי, עוטף את הלב וממלא בשלווה.

לשמוע את המחשבות משתתקות ברגע אחד. 

יש לך את היכולת לעשות את זה. 

אז למה זה לא בסדר היום שלנו? 

אכתוב לך עכשיו להכניס לרשימת המטלות להיום. 

-מדיח

-ארוחת צהריים

-כביסה

-ארוחת ערב

-סידור הבית

-לזיין את בת הזוג כי היא חשבה יותר מדי אתמול