ריפוי בכתיבה. מחשבות ליקום.

פתאום רואה מודעה על הסופר והשחקן ההוא, שהייתי מאוהבת בו פעם, כשהייתי צעירונת.
פתאום נזכרתי בהופעה שלו אי שם ב - 2008, שבוטלה והתסכול שלי מהביטול.
פתאום עלו בי זכרונות על תחושות ורגשות שהיו פעם בתוכי, שידעתי להרגיש.
אני רואה עכשיו את החיים שאני חיה ולא מזהה לא את עצמי בתוך העולם הזה ולא את העולם הזה שעוקף אותי.
סיוריליזם, זה המילה שמסתובבת אצלי בראש כבר תקופה.
אנשים מתעקשים משום מה לקרוא לזה "החיים הבוגרים".

מתי חייתי את החיים האמיתיים?

כשידעתי להגריש את כל הרגשות שאדם יכול להרגיש.
כשלא פחדתי להתאהב בדמות מסרט עד כדי כתיבת שירה לדמות.
כשבית החזה שלי הכניס לתוכו ליטרים של אויר צלול שנתנו אויר למפרסים שהיו לי פעם.
כשהייתי כל כך חופשיה.

קניתי את הכרטיס להופעה שלו.
התלבטתי המון.
ואם אני אתאכזב?
מה לי ולערב הקראת שירה? לא קראתי שירה מאז התיכון.
אשב בעולם לבד, בין אנשים שגיל הממוצע שלהם זה סביב גיל הפנסיה?

קניתי את הכרטיס.

קניתי, כי הנערה שבי, שעדיין מאוהבת בדמות ההיא, עדיין מחכה להתאהב שוב.
הנערה ההיא רוצה ומבקשת ממני להגשים לה את החלום.
קניתי כי יכול להיות ששוב ארגיש את הרוח במפרסים שלי.
כי אולי שוב אצליח להרגיש איזשהי תזוזה בבית החזה שלי.

קניתי את הכרטיס בתקווה לאהבה שלא תפצע אותי.