ריפוי בכתיבה. מחשבות ליקום.

אני מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. אני יודעת שאני חייבת להחזיר לעצמי את עצמי, אין לי זמן לכל הבולשיט הנפשי הזה שנקלעתי אליו. סבלתי, בכיתי, די כבר, כמה אפשר? 

היום שוב התעוררתי בשעת לפנות בוקר כלשהי. 

הרגלי השינה שלי השתנו המון. איפה הימים שיכולתי לישון 12 שעות, שלאחריהם יש את טעם החלום המהמם שחלמתי. איפה הזמנים שבהם נמתחתי בהנאה במיטה אחרי שינה עמוקה וטובה? איפה ההנאה מריח הקפה, ההנאה מהחיבוק בוקר? מתי זה הפך לצורך בסיסי? 

לאחרונה, עוד לפני שאני פותחת את העיניים, מתחיל להתנגן לי שיר בראש. היום זה היה Brother Louie של להקת הפופ ההיא משנות ה-80. 

פתחתי את העיניים אל תוך החצי-חושך של החדר. 

המזגן עובד. 

הבחור שלי לצד ימיני, רואה איזה חלום. איזה כיף לו. 

אני תמיד מסתכלת עליו כשאני מתעוררת. מקנאה בפשטות של השינה שלו. הוא פשוט ישן. 

מיד יש לי את החשק להצמד לגוף החמים שלו, להתעטף ולהתקרבל בתוכו. 

אני אף פעם לא עושה את זה. 

שישן. 

אחרי מספר דקות אני מפסיקה לנסות לשכנע את עצמי שאצליח להרדם שוב. קמה. רוטינה של הבוקר. הכל על אוטומט יותר מאשר במודע. 

קפה. 

אוכל. 

נסיעה. 

עבודה. 

מהלך היום תמיד מלווה בעוד מחשבות. ככל שאני מתקדמת בזמן לכיוון צהריי היום, כך כמות המחשבות מכפילה את עצמה לאט לאט. 

ואני מרגישה שאני במלחמה מתגברת עם עצמי. 

שיחת-כמעט-ריב של אתמול צצה מדי פעם, פה משפט שהוא אמר, שם הערה שהוא נתן. לא נותנת לעצמי לשקוע בתוך זה שוב. זה לא יעשה לי טוב. מגבירה את הווליום של עוד שיר שמתנגן לי בראש. 

אני. לא. אשקע. לזה. יותר. 

די. 

היה לי רעיון אתמול. רעיון של פרקטיקה להחלפת הטריק עם הכאב, שיוכל להוציא אותי מתוך השחור.

אני מפחדת לגגל אותו. מפחדת שלא אמצא תשובות. מפחדת שגוגל יחשוב שאני אובדנית. מפחדת שאם אתחיל לחפש באתרי BDSM בלי להקליד את המילים שכל כך בא לי להקליד, לא אמצא, אתאכזב, אתייאש.. 

מפחדת לנסות בלי לקרוא על בטיחות לפני. 

מפחדת עכשיו, היום, כי יש לי אחריות מקפצת בת 9. מאמינה שאם לא... 

זאת לא מחשבה שאני אמשיך. די. עוד להגביר את השיר. 

Jupiter and moons show me the way

Back to paradise

"סימלי", אני מגחכת לעצמי. 

מנסה שוב לחזור לשוונג בעבודה. 

לפעמים השוונגים שלי מסתנכרנים עם השירים בראש ויוצא שאני עובדת באותו הקצב. מקליקה בעכבר. זזה בכיסא. אפילו נושמת. 

יש לזה שם, היפרפיקציה. היא טובה לי. נותנת לי כמה שעות של מאט מאוד מחשבות. 

תאמינו לי, כל העובדים הכי טובים שלכם, שדופקים עבודה, שיש להם הספק אדיר - צריכים טיפול. בוודאות. 

את שאר המחשבות אני משתדלת להחליף במחשבות עתידיות על היום. 

אגיעה הביתה - אתחיל בכביסות. מאמינה שאצליח לעשות לפחות 3 מכונות היום. אם לא 4. איזה כיף!

אשחק עוד עם הרובוט שואב החדש שלי. איזה חתיך ויפה הוא. אני רוצה ממנו הרבה ילדים רובוטים קטנים, אני רוצה שהם יסתובבו לי בבית כמו ברווזה לבנה עם אפרוחים שלא עוזבים אותה ולומדים ממנה. 

אחבק את האחריות המקפצת בת ה9 שלי. היא מלאה באנרגיות הכי פשוטות וטהורות. לפעמים אני ניזונה ממנה, דוחפת לתוך עצמי את החיוך שלה, בכוח מכריחה להרגיש את שמחה שלה. 

אולי אקבל חיבוק. 

אבל על זה אני לא חושבת. 

לא אפתח ציפיות. לא אעשה לעצמי עין. 

היום הסתכלתי סביבי ולא הבנתי איפה החורף. אמצע אוקוטבר, אני בגופיה ושורטים. למה מזג האויר לא תואם את המצב הנפשי שלי? איפה העננים? איפה כל האפור? איפה ריח של הסערה המתקרבת?

אולי זאת הסיבה. לא הטילים. לא התמוטטות עצבים. לא מחשבות טורדניות. 

פשוט אני מוכנה כבר לחורף, אבל החורף לא מוכן עדיין. 

אפשר לארגן קבוצת אנשים לעשות את ריקוד הגשם באיזו כיכר בעיר? ככה נביא את עונת ה- hoa hoa hoa, נעבור אותה צ'יק צ'אק במסלול הרגיל ונחזור לעצמנו. 

Jupiter and moons show me the way

Following my dream of Babylon

Jupiter and moons show me my fate

Will the sun arise?

געגוע הוא בצבע ורוד, בהיר כזה, פסטלי, חצי שקוף. 

עם נגיעות של לילך - עצוב כזה. 

לאחרונה שאני מסתכל לך בעיניים אני מרגישה את הורוד-עצוב הזה. 

תחבק אותי עד שארגיש את הזהב החמים שלי בחזה. לא רוצה להרגיש את הקיר הורוד הזה כשאני מסתכלת עליך. 

תחבק אותי לתוכך. 

תאפשר לי לנשום. 

תכבה לי את המחשבות בראש. 

אני עייפה מהן.

אהבה היא רגש בצבע זהב. היא כל הזמן זזה, כמו נוזל סמיך בתוך בקבוק, עם זאת היא מאוד קלילה כמו רוח קיצית, ולא ברור מה מחזיק אותה בתוך בית החזה. היא חמה, נעימה, ומדבקת את כולם מסביב. היא מדבקת את הילדים, את הקולגות בעבודה, את המוכר במעדנית גבינות בסופר.
כעס הוא רגש שחור. כמו עשן שחור שלא נותן לראות דרכו שום דבר, לא נותן לקחת נשימה של אויר, חונק אותך מבפנים, ממלא אותך ואם לא תתני לו לצאת החוצה - תרגישי כאילו את מתפוצצת.
קנאה היא ירוקה, כמובן. ירוקה מגעילה-זוהרת, ירוק כימי לא טבעי כזה. ועם ריח של מזבלה.
לאושר אין צבע. כי אושר זה רוח במפרסים. זאת השראה שממלאת אותך עד אפס מקום. זאת קלילות נהדרת בתוך הגוף שעוד רגע ואת פשוט תתנתקי מהקרקע ותתעופפי להנאתך אי שם.
דאגה היא סגולה-לילך. היא נורא קטנה, מציקה כזאת כמו קוץ מעצבן באצבע, שלא באמת מכאיב, אבל עצם קיומו בתוך הגוף מרגיש לא נכון. ואת עלולה להתחיל לחטט באצבע בנסיון להוציא את הקוץ הזה, מגרדת אותו בלי לשים לב, נושכת עם השיניים, מנסה ומנסה ללא הצלחה, עד שלבסוף את רק מכאיבה לעצמך ומגדילה את הפצע. ככה הדאגה מקבלת צבע סגול עמוק יותר, מאבדת מהתמימות הבהירה שלה והופכת לחרדה.
לעצב יש ריח של אויר קפוא, כזה של -30 מעלות, כשאת יוצאת מהבית החם ולוקחת נשימה ראשונה של האויר המלא שלג, שמקפיא אותך למאית שניה. הוא בצבע כחלכל בהיר, כמו שמים בבוקר אחרי סערת שלגים לילית. לפעמים האויר כל כך קר שיוצאות לך דמעות, ולפעמים החורף כל כך ארוך שאת כבר מתרגלת לנשום את האויר ולא זוכרת כבר איך זה מרגיש לעשות אפצ'י מקרן שמש שדיגדגה אותך באף.

יש עוד הרבה רגשות. כולן מורכבות פחות או מורכבות יותר. כולן בעלות תכונות כאלה ואחרות. יש רגשות בסיסיים - שמחה, סיפוק, שלווה. יש רגשות פתאומיים - התאהבות, ספונטניות, זעם.

ויש את חוסר הרגשות.
כשאת פשוט ריקה. לחלוטין. לא מרגישה כלום. את רק מגיבה לסביבה, אבל התגובות זה דמעות. בכי. התקף חרדה. רק שחור, שחור, שחור. שחור מת, שחור, ששואב אותך אל תוך האי-קיום.
פעם ידעתי להתמודד עם המצב הזה. ידעתי לדחוף את עצמי החוצה מהשחור הזה.
זה היה באמצעות כאב.
הכאבתי לעצמי, חיפשתי מישהו שיכאיב לי, היו לי הרבה שיטות.
שמעתי מוזיקת מטאל, מכל הסוגים והגוונים, כל כך חזק בתוך האוזניות שלא ברור לי עד עכשיו איך לא איבדתי את השמיעה שלי.
כאב פיזי זה הרגש הכי לא מסובך. כואב לך. את מרגישה את זה. את יכולה לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לכעס, מה פתאום שכואב לי? אפשר להפוך אותו להנאה. לעצב. זה משהו שנותן את הדחיפה הקטנה הזאת לתוך עולם המלא רגשות, ומשם את לאט לאט יכולה לחזור להרגיש את הזהב בחזה, את הקלילות בגוף, אפילו את הירוק הזוהר והמסריח. בהתחלה כל רגש כזה הוא טוב ובריא, כאילו את מרגישה אותו בפעם הראשונה. את לוקחת את הרגש הזה, עוטפת אותו בעדינות ושמה במקום שלו בנפש, במדף שאליו הוא שייך, כי כל רגש הוא חשוב, זה מה שעושה אותך מי שאת.

הפעם הטריק עם הכאב לא מצליח לי. לראשונה בחיי. ואני לא יודעת איך לצאת מהשחור. 

אין פזמון, תרקדו.

מ'כפתלי מכל העולם הזה אם בערב כל זה יכנס לתוך הגוף שלי, בלי יותר מדי רחמים, ויגרום לי להתפתל, לגנוח ולבקש עוד.

שייגמר כבר היום המיותר הזה. 

צריכה את הזין הזה בתוכי, שעות. 

צריכה זרע מרוח על הפנים והציצי שלי. 

צריכה להרגיש את כובד היד שלו על התחת שלי.

כמו שמישהי כתבה פה פעם:

"רוצה להיות סתומה ומלאה בזין"

שששש, תכף, תכף, הנה, עוד מעט...

מ'כפתלי מכל העולם הזה, יש לי את הזין המושלם הזה מחכה לי בבית, מתגעגע ונוזל מרוב הרצון לזיין אותי.

אני חייבת לסדר לעצמי איכשהו את כל חשבונות הגוגל שלי. נמאס לי לאבד סרטוני פורנו שווים רק בגלל שאני לא זוכרת את הסיסמא לפונהאב, כי הכל דרך אינקוגניטו ולמי יש מקום מיותר במוח לזכור את כל הסיסמאות לכל דבר בעולם? 

פעם ראיתי סרטון, בחורה ומספר חבר'ה סביבה. 

סה"כ סטנדרטי.

גם עיקר הסרטון די סטנדרתי. 

הבחורה נהנית. 

החבר'ה נהנים. 

כולם נהנים. 

מה שאהבתי במיוחד בסרטון הזה הוא שלפני תחילת האקשן, הבחורה שוכבת ערמוה על משטח כלשהו וכל החבר'ה פשוט מלטפים אותה. 

אבל לא בעדינות. 

ליטוף כזה שמסתיים בצביטה. 

ליטוף כזה שבוחן את הגוף, ממשמש, לא מבקש אישור. 

הגברים, ארבע או חמש במספרם, פשוט שלחו ידיים לגעת לפני שהם הולכים לטרוף. 

ואני כל כך אוהבת את הסרטונים האלה, שלפני הזיון, הגברים מפשיטים את הנערה ונוגעים בגוף שלה, ולא לצורך מתן הנאה לבחורה. 

זה מרגיש יותר כמו שמריחים את האוכל על הצלחת לפני שמטנפלים עליו. 

עם ידיעה חד משמעית, שמה שמונח בפני הגברים האלה - שלהם לגמרי. ומותר להם לעשות הכל. והם רק מושכים את תחילת התענוג ומשחקים עם הטרף.

זאת אחת הפנטזיות הגדולות שלי. 

להיות מונחת, ערומה, בפני מספר גברים ולהרגיש הטרף שלהם.

לראות את הרעב בעיניים שלהם. 

לראות את התכנונים של כל אחד ואחד מהגברים האלה על הגוף שלי. 

להרגיש המון ידיים נוגעים בי, מלטפים כל מילימטר של העור שלי, מפסקים לי את הרגלים, צובטים בפטמות, מחזיקים בצוור, דוחפים אצבעות לפה. 

רוצה להרגיש את הרטיבות שלי נוזלת, רוצה שהם ירגישו ברטיבות הזאת ויגחכו עליי, על כמה שאני רוצה כבר שיזיינו אותי. 

רוצה לאבד את עצמי בתוך המגע הכאוטי הזה, רוצה למצוץ בלי להבחין למי אני מוצצת, רוצה שיקופפו ואותי בלי לשאול, יזיינו אותי בלי להתחשב, יחנקו אותי ויהנו ממני. 

לפעמים אני מפנטזת על עוד אישה או נשים בסיפור. 

בא לי למצוץ למישהי תוך כדי שזין ענק מזיין אותה. 

וזיין אחר מזיין אותי. 

אויש כמה זמן לא מצצתי כוס. 

כמה התגעגעתי לזה. 

וכמה זה לא באופק אפילו. 

לעמוד על ארבע כשמישהו מזיין אותי, תוך כדי למצוץ למישהי עד שהיא גומרת בצעקה. 

איפה הימים היפים של שנות העשרים שלי? 

האורגיות, השלישיות, המסיבות, במיוחד השירותים של המסיבות.

כמה כיף היה לי להיות שרמוטה ולהזדיין בלי לעשות חשבון לאף אחד. 

להזדיין עם כל אחד, בכל מקום, מיטה, שירותי מועדון, מגדלאור בטיילת, מושב האחורי של האוטו, שולחן פיקניק ביער, קרוואן עם מזרון באיזו התנחלות...

למצוץ למישהו על כביש בינעירוני כשהוא טס ב 2 בלילה במהירות של כמעט 180קמ"ש.

למצוץ למישהו בדנג'ן, כשאיזה אפס מאופס מלקק לי את הנעליים ואפס אחר מוצץ לי את הדגדגן. 

לזרום על רדבול-וודקה באיזו יחידת דיור של שחקן כדורסל שחור וענק, שבדיוק חבר שלו צריך גם להגיע להגיד שלום, ולגמור מחדירה כפולה של שני זיניים שחורים בתוכי. 

הייתי כל כך שרמוטה טובה שערב אחד שכבתי אם 3 גברים רנדומליים אחד אחרי השני בלי לתכנן את זה בכלל. סתם, כי הייתי חרמנית ורעבה. 

ועכשיו עם כל החיים הבוגרים האלה, האחריות, חשבונות, ועד הורים, שכירות, עבודה, סופר, אוכל, כביסה... 

לוודא שהדלת נעולה. 

לכבות את המזגן בסלון לפני שהולכים לחדר. 

לוודא שיש נייר טואלט בחדר לנגב אחרי שגמרנו.

זה הכל נחמד. ומתאים לגיל. ולתקופה. למצב המפשחתי והכל. 

אבל בסוף, כשאני לבד, קצת מסטולה, הרבה חרמנית, אני נכנסת לאותו אתר פורנו ורואה איך הרבה גברים מלטפים גוף של נערה ומפנטזת שזאת אני מתפטלת על המיטה ונהנית מכל כף יד על הגוף שלי. 

רק מלכתוב על זה אני מרטיבה.

כי מה שבא לי הכי הרבה זה לחזור להיות זנזונת. 

עריכה: אם אמצא את הסרטון המדובר, אעלה לינק בפובט הבא

בסופ"ש זה הוא ערום בבית, ללא הבדים המיותרים האלה עם הגוף.

בסופ"ש אני רוצה שהוא יהיה נגיש עבורי 24/7. 

כדי לעשות לו את זה בכל שניה שבא לי.

חבל שאי אפשר להעלות וידאו, הוא גונח כל כך יפה. 

מה אומרים, מי ינצח בסוף במשחק הכוחות הזה?

אני זוכרת את הרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה. ישבתי בכיתה, חיכיתי שיתחיל. 

נכנסה איזו אעלק רכזת קורס, נערה אחרי צבא, שהתחילה לספר על הקורס ועל הביורוקרטיה.

ואז הוא נכנס.

המחשבה הראשונה שהיתה לי: "shit".

ואז "זה הולך להיות מעניין".

האעלק רכזת בדיוק אמרה "וואי וואי איזה מרצה קיבלתם".

הוא חייך בנבוכה. 

ואמר "שלום לכולם". 

הלב שלי פספס עוד פעימה.

הקול שלו, כמו שוקולד חם שלגימה אחת ממנו יכולה להעיר ולחמם את כולך. קול שחודר לתוך הגוף. כזה שלוחש לך משהו באוזן ומיד נעמדות לך השיערות בעורף. 

לא, זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון. 

זאת היתה תשוקה ממבט ראשון. 

לא היה שיעור אחד שלא חלמתי על השפתיים שלו על העור שלי. 

יש לו הרגל, כשהוא מרוכז מאוד, הוא מלטף עם האצבע את השפתיים שלו. לעט. בלי לשים לב. כל כך חושני שכל פעם הייתי מהופנטת מהתנועה הזאת. הייתי מלווה עם המבט את תנועת האצבע על השפתיים ומדמיינת שזאת האצבע שלי. או הלשון שלי. 

א ל ו ה י ם.

כמות הפעמים שהייתי מגיעה הביתה אחרי השיעור רטובה, רצה למקלחת ומאוננת - לא ניתנת לספירה. 

שנה שלמה סבלתי. 

באמת סבלתי. 

כל כך רציתי לזיין אותו. 

כשהיה יושב לידי ומסביר לי, לא הייתי מצליחה להתרכז. הדבר היחיד שעבר לי בראש ברגעים כאלה "רק שלא אגע בו בטעות רק שלא אגע בו בטעות רק שלא אגע בו בטעות"

הייתי בטוחה שאם אגע בו, אתפוצץ ברגע אחד. 

חיכיתי שנה וחודשיים (!!) עד שיגמר הקורס בשביל לגשת אליו. 

אחרי השיעור האחרון ביקשתי לדבר בשתי עיניים. 

הלכנו למשרדים (שישי בצהריים, לא היה איש לא רק במשרדים, בכל הבניין).

היה מאוד מביך. כמעט ויתרתי וברחתי מרוב לחץ שהייתי בו. 

אבל בסוף הרמתי עיניים ואמרתי לו, תוך כדי שאני מרגישה את הדם זורם לי לפנים, את הסומק צובע באדום בוהק את הלחיים שלי, "אתה מאוד מצא חן בעיניי. אני יכולה להזמין אותך לקפה?"

הוא חייך. חייך חיוך מופתע ממש. ענה לי משהו, כבר לא זוכרת מה, ברגע הזה הדבר היחיד ששמעתי זה את הדופק באוזניים, הדבר היחיד שראיתי זה את העיניים שלו מחייכות אליי. 

שמעתי אותו שואל אותי האם אפשר לחבק אותי. הנהנתי עם הראש. קמנו מהכיסאות, עשיתי רבע צעד אליו, מבוהלת, לא מאמינה שזה באמת קורה. 

הוא עטף אותי עם הידיים שלו והצמיד אותי אליו. 

זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את חום הגוף שלו. הריחתי את הריח שלו. שמעתי את הלב שלו. 

ואז הוא נישק אותי. 

נשיקה קטנה, נשיקת דרך אגב, יותר הבטחה מאשר נשיקה אמיתית. ריחוף של השפתיים שלו על פני השפתיים שלי. 

לקח לנו עוד חודשיים להפגש. 

הוא היה בתקופה זוועתית בחייו. 

מספר פעמים קבענו פגישה, אבל הוא ביטל ברגע האחרון. 

הייתי סבלנית. 

מאוד. 

פשוט כתבתי לו מונולוגים. 

סיפרתי לו על סרט שראיתי (סיפרתי זאת לא מילה טובה, ממש סקירה מקצועית).

על שיר ששמעתי. 

על איך עבר עליי היום. 

ממש חיזרתי אחריו. 

אני זוכרת את בוקר יום שבת אחד, קמתי וראיתי הודעה ממנו, משהו בסגנון "את מדהימה, אבל אני לא פנוי רגשית".

אישה חכמה היתה אומרת לעצמה, די, תפסיקי זה כבר מאולץ, זה לא יקרה. 

זה גם מה שאמרו לי אנשים בסביבבתי, שידעו על החירמון והתסכול המתמשך שלי.

אני כתבתי לו בתשובה "אני לא מוכנה לוותר". 

ערב אחד שלחתי לו תמונה שלי, שוכבת במיטה ערומה, חשופה, מסתירה את הציצי עם היד, בלי פנים, רק שפתיים. 

(דוגמית מהתמונה):

כעבור שבוע נפגשנו. 

כמובן שהפגישה לא היתה פגישת קפה. 

מאז התמונת חצי העירום ששלחתי לו, השיח שלנו השתנה. בשבוע הזה שעבר בין התמונה לבין הפגישה, הצלחנו לחרמן אחד את השניה לרמה שעשן יצא לנו מכל החורים. 

אז כשהצלחנו לקבוע, כשנפגשנו, כשעלינו אליו לדירה, הלכנו מיד לחדר השינה. 

ולא יצאנו ממנו למשך 5-6 שעות. 

זוכרת איך ירדתי לו. 

זוכרת איך הוא הצליף בי. 

זוכרת איך הוא אמר לי "ועכשיו אני אזיין אותך קצת, טוב?" תוך כדי שאני שוכבת ערומה מתחתיו, רועדת מהתרגשות, רטובה, חרמנית, וחסרת אמונה במתרחש. מסתכלת עליו מלמטה, מקווה שאני לא חולמת, ואם כן, רק לא להתעורר בפתאומיות, רק לתת לזה להמשך. 

זוכרת שלא הפסקי לרעוד כשהוא חדר אליי לראשונה. 

זוכרת איך נצמדתי אליו, חיבקתי אותו עם כל כולי, רק שלא יגמר המגע, רק שלא יעזוב, רק שימשיך למלא את כל כולי, פעם אחר פעם. 

זוכרת, איך אחרי שגמרנו, שכבנו מחובקים והוא סיפר לי כל מני דברים ואני לא הפסקתי לנשק אותו. 

זוכרת שנדהמתי מכמה העור שלו הרגיש כמשי, לא הצלחתי לעצור את עצמי מלנשק כל מילימטר שאליו הצלחתי להגיע. צוור, לחי, כתף, שוב הצוור... 

עברנו הרבה מאז. כל אחד בנפרד ושנינו ביחד. 

אבל המשיכה בינינו לא פוחתת. 

היא מתפתחת לצורות שונות, מביאה לנו טעמים חדשים וריגושים מרעננים.

אחרי כל ריב, אנחנו מצליחים להתפייס. 

בנינו זוגיות על בסיס סקס ותשוקה, פשוט כי לא יכולנו שלא לגעת אחד בשניה. 

הצלחנו לבנות בית ומשפחה.  

ועכשיו כל השכנים שלנו שומעים אותנו גונחים בדואט מסונכרן. 

oh, well

שיקנאו.

אחת לשבועיים יש לנו זמן שאנחנו לבד בבית.
הילדים אצל האקסים, הטלפונים על שקט, דלת הכניסה נעולה עם מפתח בפנים והבית דלנו הופך לבית זונות.
כי הקצת זמן הזה הוא שלנו, רק שלנו.
אתמול עלתה בי תהייה, מה הסיכויי המתמטי לזוגיות שלנו?
אתה נשלט עם נטיות סאדיסטיות.
אני שולטת עם נטיות מזוכיסטיות.
כמה כאלה יש בעולם? מה הסיכוי ששנים כאלה יכירו ומה הסיכוי שגם שאר התכונות יתאימו? מה הסיכוי שיצא מזה משהו שעוד רגע בן שנתיים?

אני אבדוק. מחר. אפתח איזה AI ואחשב.

הסקס שלנו משתפר כל פעם. כל פעם שאנחנו שוכבים אנחנו מרגישים ששוב הצלחנו לעשות משהו חדש, שוב איכשהו הצלחנו לשבור את הגבול שחשבנו שהוצב בפעם קודמת.

אתמול בראשונה לחיי כמעט השתמשתי במילת בטחון שלנו. שניה לפני שבאתי ללחוש אותה, פתאום עצרת והתחלת להרגיע אותי, כאילו הרגשת שהגעת לסף שלי. הייתי כבר עם דמעות בעיניים. אתה מעליי, בתוכי, זז לאט, לוחש לי "ששששש. הכל בסדר עכשיו. את בסדר".
מלטף אותי בשיער.
"ששששש הכל בסדר, הכל בסדר"
אני מנסה להסדיר נשימה. נצמדת אליך יותר, מושכת לחיבוק חזק יותר.
"שששש. תנוחי בנתיים. תכף זה יתחיל שוב. ששש."
מה?
שוב?
ואז אתה מסתכל לי בתוך הנשמה, שם את הרגל שלי על הכתף שלך, נשכב עליי עם כל המשקל שלך, תופס עם שתי הידיים את התחת שלי, מרים אותו ומפסק, ומתחיל לזיין אותי כל כך חזק, הצעקה שלי נתקעת בגרון ולא יוצאת ממנו לעולם.
רק ניצוצות בעיניים.
עם כל חדירה, עם כל תנועה שלך אני מקבלת גל חדש של תחושות - כאב והנאה, חנק וחוסר אויר, רצון שתפסיק ושלא תפסיק לעולם.
אני שוכבת מפוסקת ופתוחה מתחתך, עם ידיים מעל ראשי, מחזיקה בראש מיטה בשביל לתת קונטרה, כי אני משוגעת הרי, כמה שכואב לי שאתה כל כך עמוק בתוכי, אני עדיין רוצה אותך עמוק יותר.
ואז אתה עוצר, בוחן אותי, ממש מסתכל עליי, מן חצי רגע של התלבטות שאני מצליחה לקלוט, ואז אתה סוטר לי בצד החיצוני של הירך.
חזק.
כואב.
מאוד כואב.
שוב ושוב ושוב.
סוטר ומזיין. חזק. שוב סטירה אחת, שתיים, שלוש, לא מצליחה לספור אפילו - וזיון, חזק, ללא רחמים.
נכנס לתוכי עם כל הגודל והעובי שלך, עד הסוף, עד שאני מרגישה אותך בגרון שלי, עד שאני מאבדת את עצמי בתוך העונג הזה.

בדיעבד אני תוהה לעצמי, איך הגעתי למצב הזה? הרי התחלנו מזה שאני חונקת אותך בתוך הכוס שלי תוך כדי שאתה מלקק ומוצץ, ואין לך אויר כי אני לא משחררת. למה אתה צריך אויר? זה רק מפריע לך, אתה מוצץ הרבה יותר טוב כשאתה בלי אויר.

אני לא זוכרת את שאר הפרטים.
אני רק זוכרת שבסוף, אחרי ששנינו גמרנו והסדרנו נשימה, שכבנו במיטה ואתה התקרבלת בתוך הציצים שלי.

עוד מעט נקום, נעבור שוב לסלון ונמשיך לראות את הסדרה שלנו. אתה ערום, ולא יעבור הרבה זמן עד שאני שוב אתחיל לשלוח ידיים לכיונך, קודם סתם לגעת, אחרי זה ללטף, תוך כדי הצפיה בגיבורים הראשיים שוב מנסים להציל את עצמם, עד שלבסוף אני יורדת לך.

למי אכפת מג'ק וקייט, מלוק, בן ושאר המשוגעים כשיש לי זין כל כך יפה לרשותי, שלי אישי, מוכן לעמוד ברגע שרק ארצה? לא, לא בא לי סקס. עוד לא.  רק בא לי שתהיה עם זיקפה. זיקפה שלי פרטית, עבורי ובשבילי. רוצה שתרצה אותי תמיד, כל הזמן. 

ואתה רוצה אותי.

כל הזמן.

Lucky girl. 

רוצה ללכת לחדר, לישון?

"רק אם ביחד", הוא מלמל.

אני לא רוצה לישון

"אז אני אשאר איתך, ככה, קבור בתוך הציצים שלך, טוב?" הוא לחש מתוך חלום.

טוב.