צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון
לפני שנה. יום שני, 21 באוקטובר 2024 בשעה 15:32

אני ממש אוהבת למצוץ. 
זין, כוס, לא כזה משנה לי. 
ואני ממש טובה בלמצוץ.  
זין, 
כוס,
לא באמת אכפת לי.
העיקר לראות את המבט המטורף בעיניים אצלו בזמן ואחרי שאני מוצצת.
להרגיש את הפה שלי מתמלא ברוק, לראות את החוט הדק  הזה מחבר בין השפתיים שלי לזין שלו שניה אחרי שהוא זיין לי את הגרון.
לשמוע את הגניחות.
להרגיש את הדמעות בעיניים.
הכי אני אוהבת נותנים לי למצוץ אותו אחרי שזיינו אותי. להרגיש את הטעם והריח של עצמי על הזין שלו, ללקק את כולו, לטעום את עצמי מעורבב עם הטעם של הזרע שלו... אין טעים יותר מזה. אין סקסי יותר מזה. אין "לסמן את הטריטוריה" יותר מזה.


וכמה זמן לא מצצתי כוס? כמה זמן לא הרחתי אישה חרמנית שרוצה אותך, כמה זמן לא טעמתי כוס חם ורטוב, כל כך עדין וכל כך מזמין. 
אויש, אולי מאז 2010.
איך בא לי. 

 

לפני שנה. יום ראשון, 20 באוקטובר 2024 בשעה 6:47

סוכות התחיל אינטנסיבי. מפה לשם מצאתי עצמי בסיטואציה בה הבחור שלי כל כך חרמן שאני שותה את הקפה שלי עם זין במקום מאפה בצד.

אנחנו עובדים על להתרכז בי ולא בזין שלו כרגע. אני ממש אוהבת אותו ככה, מאבד את השפיות שלו רק מזה שאני מסיטה את המבט לכיוונו, אבל אני רוצה את ה- spot light עליי. 

אתמול הייתי שפוכה מעייפות. גמרתי מלא אחרי יום שלם של זיון אינטסיבי, כאב לי כבר לשבת אפילו. בערב הלכנו לאיזה מקום לאכול, אני חזרתי באפיסת כוחות. ואז איזה שעתיים קיבלתי ממנו מסז' בכפות רגליים, בגב, בכפתיים, פשוט התענגתי על הספה. בא לי כל הזמן ככה. 

שהוא יהיה חרמן ואני אתפנק. 

אויש, איך בא לי להזדיין שוב. 

 

 

לפני שנה. יום שישי, 18 באוקטובר 2024 בשעה 8:23

תמונה לפני פוסט שטרם התבשל עם כל הפירוט, אבל לא היתה לי סבלנות לחכות כי תראו איך יפה זיינו לי את הגרון:

תכף אקבל עוד. איזה כיף לי :)

לפני שנה. יום רביעי, 16 באוקטובר 2024 בשעה 9:52

אני והבחור יושבים על הספה, מתלחששים לנו בשקט על הא.ת על דא ועל מין.  לבחור שלי מתחיל לעמוד.
"תאמין לי אני לא יודעת איך אתם מנהלים ארצות שלמות, משפט וחצי ואתם משותקים, אפילו לא יכולים ללכת", אני אומרת לו בחצי חיוך - חצי מבוכה.
"איך, איך... בצורה לא טובה" הוא עונה לי, תוך כדי אנחה.

תמונה ששלחתי לו כשהיה בסופר.
שלא יהיה לו משעמם חלילה בתור.
סה"כ ערב חג, בטוח עמוס.
דואגת לו.

לפני שנה. יום שלישי, 15 באוקטובר 2024 בשעה 7:31

אני מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. אני יודעת שאני חייבת להחזיר לעצמי את עצמי, אין לי זמן לכל הבולשיט הנפשי הזה שנקלעתי אליו. סבלתי, בכיתי, די כבר, כמה אפשר? 

 

היום שוב התעוררתי בשעת לפנות בוקר כלשהי. 

הרגלי השינה שלי השתנו המון. איפה הימים שיכולתי לישון 12 שעות, שלאחריהם יש את טעם החלום המהמם שחלמתי. איפה הזמנים שבהם נמתחתי בהנאה במיטה אחרי שינה עמוקה וטובה? איפה ההנאה מריח הקפה, ההנאה מהחיבוק בוקר? מתי זה הפך לצורך בסיסי? 

לאחרונה, עוד לפני שאני פותחת את העיניים, מתחיל להתנגן לי שיר בראש. היום זה היה Brother Louie של להקת הפופ ההיא משנות ה-80. 

פתחתי את העיניים אל תוך החצי-חושך של החדר. 

המזגן עובד. 

הבחור שלי לצד ימיני, רואה איזה חלום. איזה כיף לו. 

אני תמיד מסתכלת עליו כשאני מתעוררת. מקנאה בפשטות של השינה שלו. הוא פשוט ישן. 

מיד יש לי את החשק להצמד לגוף החמים שלו, להתעטף ולהתקרבל בתוכו. 

אני אף פעם לא עושה את זה. 

שישן. 

אחרי מספר דקות אני מפסיקה לנסות לשכנע את עצמי שאצליח להרדם שוב. קמה. רוטינה של הבוקר. הכל על אוטומט יותר מאשר במודע. 

קפה. 

אוכל. 

נסיעה. 

עבודה. 

מהלך היום תמיד מלווה בעוד מחשבות. ככל שאני מתקדמת בזמן לכיוון צהריי היום, כך כמות המחשבות מכפילה את עצמה לאט לאט. 

ואני מרגישה שאני במלחמה מתגברת עם עצמי. 

שיחת-כמעט-ריב של אתמול צצה מדי פעם, פה משפט שהוא אמר, שם הערה שהוא נתן. לא נותנת לעצמי לשקוע בתוך זה שוב. זה לא יעשה לי טוב. מגבירה את הווליום של עוד שיר שמתנגן לי בראש. 

אני. לא. אשקע. לזה. יותר. 

די. 

היה לי רעיון אתמול. רעיון של פרקטיקה להחלפת הטריק עם הכאב, שיוכל להוציא אותי מתוך השחור.

אני מפחדת לגגל אותו. מפחדת שלא אמצא תשובות. מפחדת שגוגל יחשוב שאני אובדנית. מפחדת שאם אתחיל לחפש באתרי BDSM בלי להקליד את המילים שכל כך בא לי להקליד, לא אמצא, אתאכזב, אתייאש.. 

מפחדת לנסות בלי לקרוא על בטיחות לפני. 

מפחדת עכשיו, היום, כי יש לי אחריות מקפצת בת 9. מאמינה שאם לא... 

זאת לא מחשבה שאני אמשיך. די. עוד להגביר את השיר. 

Jupiter and moons show me the way

Back to paradise

"סימלי", אני מגחכת לעצמי. 

 

מנסה שוב לחזור לשוונג בעבודה. 

לפעמים השוונגים שלי מסתנכרנים עם השירים בראש ויוצא שאני עובדת באותו הקצב. מקליקה בעכבר. זזה בכיסא. אפילו נושמת. 

יש לזה שם, היפרפיקציה. היא טובה לי. נותנת לי כמה שעות של מאט מאוד מחשבות. 

תאמינו לי, כל העובדים הכי טובים שלכם, שדופקים עבודה, שיש להם הספק אדיר - צריכים טיפול. בוודאות. 

את שאר המחשבות אני משתדלת להחליף במחשבות עתידיות על היום. 

אגיעה הביתה - אתחיל בכביסות. מאמינה שאצליח לעשות לפחות 3 מכונות היום. אם לא 4. איזה כיף!

אשחק עוד עם הרובוט שואב החדש שלי. איזה חתיך ויפה הוא. אני רוצה ממנו הרבה ילדים רובוטים קטנים, אני רוצה שהם יסתובבו לי בבית כמו ברווזה לבנה עם אפרוחים שלא עוזבים אותה ולומדים ממנה. 

אחבק את האחריות המקפצת בת ה9 שלי. היא מלאה באנרגיות הכי פשוטות וטהורות. לפעמים אני ניזונה ממנה, דוחפת לתוך עצמי את החיוך שלה, בכוח מכריחה להרגיש את שמחה שלה. 

 

אולי אקבל חיבוק. 

אבל על זה אני לא חושבת. 

לא אפתח ציפיות. לא אעשה לעצמי עין. 

 

היום הסתכלתי סביבי ולא הבנתי איפה החורף. אמצע אוקוטבר, אני בגופיה ושורטים. למה מזג האויר לא תואם את המצב הנפשי שלי? איפה העננים? איפה כל האפור? איפה ריח של הסערה המתקרבת?

אולי זאת הסיבה. לא הטילים. לא התמוטטות עצבים. לא מחשבות טורדניות. 

פשוט אני מוכנה כבר לחורף, אבל החורף לא מוכן עדיין. 

אפשר לארגן קבוצת אנשים לעשות את ריקוד הגשם באיזו כיכר בעיר? ככה נביא את עונת ה- hoa hoa hoa, נעבור אותה צ'יק צ'אק במסלול הרגיל ונחזור לעצמנו. 

Jupiter and moons show me the way

Following my dream of Babylon

Jupiter and moons show me my fate

Will the sun arise?

 

געגוע הוא בצבע ורוד, בהיר כזה, פסטלי, חצי שקוף. 

עם נגיעות של לילך - עצוב כזה. 

לאחרונה שאני מסתכל לך בעיניים אני מרגישה את הורוד-עצוב הזה. 

תחבק אותי עד שארגיש את הזהב החמים שלי בחזה. לא רוצה להרגיש את הקיר הורוד הזה כשאני מסתכלת עליך. 

תחבק אותי לתוכך. 

תאפשר לי לנשום. 

תכבה לי את המחשבות בראש. 

אני עייפה מהן.

לפני שנה. יום ראשון, 13 באוקטובר 2024 בשעה 15:22

אהבה היא רגש בצבע זהב. היא כל הזמן זזה, כמו נוזל סמיך בתוך בקבוק, עם זאת היא מאוד קלילה כמו רוח קיצית, ולא ברור מה מחזיק אותה בתוך בית החזה. היא חמה, נעימה, ומדבקת את כולם מסביב. היא מדבקת את הילדים, את הקולגות בעבודה, את המוכר במעדנית גבינות בסופר.
כעס הוא רגש שחור. כמו עשן שחור שלא נותן לראות דרכו שום דבר, לא נותן לקחת נשימה של אויר, חונק אותך מבפנים, ממלא אותך ואם לא תתני לו לצאת החוצה - תרגישי כאילו את מתפוצצת.
קנאה היא ירוקה, כמובן. ירוקה מגעילה-זוהרת, ירוק כימי לא טבעי כזה. ועם ריח של מזבלה.
לאושר אין צבע. כי אושר זה רוח במפרסים. זאת השראה שממלאת אותך עד אפס מקום. זאת קלילות נהדרת בתוך הגוף שעוד רגע ואת פשוט תתנתקי מהקרקע ותתעופפי להנאתך אי שם.
דאגה היא סגולה-לילך. היא נורא קטנה, מציקה כזאת כמו קוץ מעצבן באצבע, שלא באמת מכאיב, אבל עצם קיומו בתוך הגוף מרגיש לא נכון. ואת עלולה להתחיל לחטט באצבע בנסיון להוציא את הקוץ הזה, מגרדת אותו בלי לשים לב, נושכת עם השיניים, מנסה ומנסה ללא הצלחה, עד שלבסוף את רק מכאיבה לעצמך ומגדילה את הפצע. ככה הדאגה מקבלת צבע סגול עמוק יותר, מאבדת מהתמימות הבהירה שלה והופכת לחרדה.
לעצב יש ריח של אויר קפוא, כזה של -30 מעלות, כשאת יוצאת מהבית החם ולוקחת נשימה ראשונה של האויר המלא שלג, שמקפיא אותך למאית שניה. הוא בצבע כחלכל בהיר, כמו שמים בבוקר אחרי סערת שלגים לילית. לפעמים האויר כל כך קר שיוצאות לך דמעות, ולפעמים החורף כל כך ארוך שאת כבר מתרגלת לנשום את האויר ולא זוכרת כבר איך זה מרגיש לעשות אפצ'י מקרן שמש שדיגדגה אותך באף.

יש עוד הרבה רגשות. כולן מורכבות פחות או מורכבות יותר. כולן בעלות תכונות כאלה ואחרות. יש רגשות בסיסיים - שמחה, סיפוק, שלווה. יש רגשות פתאומיים - התאהבות, ספונטניות, זעם.

ויש את חוסר הרגשות.
כשאת פשוט ריקה. לחלוטין. לא מרגישה כלום. את רק מגיבה לסביבה, אבל התגובות זה דמעות. בכי. התקף חרדה. רק שחור, שחור, שחור. שחור מת, שחור, ששואב אותך אל תוך האי-קיום.
פעם ידעתי להתמודד עם המצב הזה. ידעתי לדחוף את עצמי החוצה מהשחור הזה.
זה היה באמצעות כאב.
הכאבתי לעצמי, חיפשתי מישהו שיכאיב לי, היו לי הרבה שיטות.
שמעתי מוזיקת מטאל, מכל הסוגים והגוונים, כל כך חזק בתוך האוזניות שלא ברור לי עד עכשיו איך לא איבדתי את השמיעה שלי.
כאב פיזי זה הרגש הכי לא מסובך. כואב לך. את מרגישה את זה. את יכולה לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לכעס, מה פתאום שכואב לי? אפשר להפוך אותו להנאה. לעצב. זה משהו שנותן את הדחיפה הקטנה הזאת לתוך עולם המלא רגשות, ומשם את לאט לאט יכולה לחזור להרגיש את הזהב בחזה, את הקלילות בגוף, אפילו את הירוק הזוהר והמסריח. בהתחלה כל רגש כזה הוא טוב ובריא, כאילו את מרגישה אותו בפעם הראשונה. את לוקחת את הרגש הזה, עוטפת אותו בעדינות ושמה במקום שלו בנפש, במדף שאליו הוא שייך, כי כל רגש הוא חשוב, זה מה שעושה אותך מי שאת.


הפעם הטריק עם הכאב לא מצליח לי. לראשונה בחיי. ואני לא יודעת איך לצאת מהשחור. 

אין פזמון, תרקדו.

לפני שנה. יום שלישי, 1 באוקטובר 2024 בשעה 9:27

מ'כפתלי מכל העולם הזה אם בערב כל זה יכנס לתוך הגוף שלי, בלי יותר מדי רחמים, ויגרום לי להתפתל, לגנוח ולבקש עוד.

שייגמר כבר היום המיותר הזה. 

צריכה את הזין הזה בתוכי, שעות. 

צריכה זרע מרוח על הפנים והציצי שלי. 

צריכה להרגיש את כובד היד שלו על התחת שלי.

 

כמו שמישהי כתבה פה פעם:

"רוצה להיות סתומה ומלאה בזין"

 

שששש, תכף, תכף, הנה, עוד מעט...

 

מ'כפתלי מכל העולם הזה, יש לי את הזין המושלם הזה מחכה לי בבית, מתגעגע ונוזל מרוב הרצון לזיין אותי.

לפני שנה. יום ראשון, 29 בספטמבר 2024 בשעה 10:50

אני חייבת לסדר לעצמי איכשהו את כל חשבונות הגוגל שלי. נמאס לי לאבד סרטוני פורנו שווים רק בגלל שאני לא זוכרת את הסיסמא לפונהאב, כי הכל דרך אינקוגניטו ולמי יש מקום מיותר במוח לזכור את כל הסיסמאות לכל דבר בעולם? 

פעם ראיתי סרטון, בחורה ומספר חבר'ה סביבה. 

סה"כ סטנדרטי.

גם עיקר הסרטון די סטנדרתי. 

הבחורה נהנית. 

החבר'ה נהנים. 

כולם נהנים. 

מה שאהבתי במיוחד בסרטון הזה הוא שלפני תחילת האקשן, הבחורה שוכבת ערמוה על משטח כלשהו וכל החבר'ה פשוט מלטפים אותה. 

אבל לא בעדינות. 

ליטוף כזה שמסתיים בצביטה. 

ליטוף כזה שבוחן את הגוף, ממשמש, לא מבקש אישור. 

הגברים, ארבע או חמש במספרם, פשוט שלחו ידיים לגעת לפני שהם הולכים לטרוף. 

ואני כל כך אוהבת את הסרטונים האלה, שלפני הזיון, הגברים מפשיטים את הנערה ונוגעים בגוף שלה, ולא לצורך מתן הנאה לבחורה

זה מרגיש יותר כמו שמריחים את האוכל על הצלחת לפני שמטנפלים עליו. 

עם ידיעה חד משמעית, שמה שמונח בפני הגברים האלה - שלהם לגמרי. ומותר להם לעשות הכל. והם רק מושכים את תחילת התענוג ומשחקים עם הטרף.

זאת אחת הפנטזיות הגדולות שלי. 

להיות מונחת, ערומה, בפני מספר גברים ולהרגיש הטרף שלהם.

לראות את הרעב בעיניים שלהם. 

לראות את התכנונים של כל אחד ואחד מהגברים האלה על הגוף שלי. 

להרגיש המון ידיים נוגעים בי, מלטפים כל מילימטר של העור שלי, מפסקים לי את הרגלים, צובטים בפטמות, מחזיקים בצוור, דוחפים אצבעות לפה. 

רוצה להרגיש את הרטיבות שלי נוזלת, רוצה שהם ירגישו ברטיבות הזאת ויגחכו עליי, על כמה שאני רוצה כבר שיזיינו אותי. 

רוצה לאבד את עצמי בתוך המגע הכאוטי הזה, רוצה למצוץ בלי להבחין למי אני מוצצת, רוצה שיקופפו ואותי בלי לשאול, יזיינו אותי בלי להתחשב, יחנקו אותי ויהנו ממני. 

 

לפעמים אני מפנטזת על עוד אישה או נשים בסיפור. 

בא לי למצוץ למישהי תוך כדי שזין ענק מזיין אותה. 

וזיין אחר מזיין אותי. 

 

אויש כמה זמן לא מצצתי כוס. 

כמה התגעגעתי לזה. 

וכמה זה לא באופק אפילו. 

לעמוד על ארבע כשמישהו מזיין אותי, תוך כדי למצוץ למישהי עד שהיא גומרת בצעקה. 

 

איפה הימים היפים של שנות העשרים שלי? 

האורגיות, השלישיות, המסיבות, במיוחד השירותים של המסיבות.

כמה כיף היה לי להיות שרמוטה ולהזדיין בלי לעשות חשבון לאף אחד. 

להזדיין עם כל אחד, בכל מקום, מיטה, שירותי מועדון, מגדלאור בטיילת, מושב האחורי של האוטו, שולחן פיקניק ביער, קרוואן עם מזרון באיזו התנחלות...

למצוץ למישהו על כביש בינעירוני כשהוא טס ב 2 בלילה במהירות של כמעט 180קמ"ש.

למצוץ למישהו בדנג'ן, כשאיזה אפס מאופס מלקק לי את הנעליים ואפס אחר מוצץ לי את הדגדגן. 

לזרום על רדבול-וודקה באיזו יחידת דיור של שחקן כדורסל שחור וענק, שבדיוק חבר שלו צריך גם להגיע להגיד שלום, ולגמור מחדירה כפולה של שני זיניים שחורים בתוכי. 

הייתי כל כך שרמוטה טובה שערב אחד שכבתי אם 3 גברים רנדומליים אחד אחרי השני בלי לתכנן את זה בכלל. סתם, כי הייתי חרמנית ורעבה. 

 

ועכשיו עם כל החיים הבוגרים האלה, האחריות, חשבונות, ועד הורים, שכירות, עבודה, סופר, אוכל, כביסה... 

לוודא שהדלת נעולה. 

לכבות את המזגן בסלון לפני שהולכים לחדר. 

לוודא שיש נייר טואלט בחדר לנגב אחרי שגמרנו.

זה הכל נחמד. ומתאים לגיל. ולתקופה. למצב המפשחתי והכל. 

אבל בסוף, כשאני לבד, קצת מסטולה, הרבה חרמנית, אני נכנסת לאותו אתר פורנו ורואה איך הרבה גברים מלטפים גוף של נערה ומפנטזת שזאת אני מתפטלת על המיטה ונהנית מכל כף יד על הגוף שלי. 

רק מלכתוב על זה אני מרטיבה.

כי מה שבא לי הכי הרבה זה לחזור להיות זנזונת. 

 

עריכה: אם אמצא את הסרטון המדובר, אעלה לינק בפובט הבא

לפני שנה. יום שישי, 27 בספטמבר 2024 בשעה 5:23

לפני שנה. יום חמישי, 26 בספטמבר 2024 בשעה 14:58

בסופ"ש זה הוא ערום בבית, ללא הבדים המיותרים האלה עם הגוף.

בסופ"ש אני רוצה שהוא יהיה נגיש עבורי 24/7. 

כדי לעשות לו את זה בכל שניה שבא לי.

חבל שאי אפשר להעלות וידאו, הוא גונח כל כך יפה.