אהבה היא רגש בצבע זהב. היא כל הזמן זזה, כמו נוזל סמיך בתוך בקבוק, עם זאת היא מאוד קלילה כמו רוח קיצית, ולא ברור מה מחזיק אותה בתוך בית החזה. היא חמה, נעימה, ומדבקת את כולם מסביב. היא מדבקת את הילדים, את הקולגות בעבודה, את המוכר במעדנית גבינות בסופר.
כעס הוא רגש שחור. כמו עשן שחור שלא נותן לראות דרכו שום דבר, לא נותן לקחת נשימה של אויר, חונק אותך מבפנים, ממלא אותך ואם לא תתני לו לצאת החוצה - תרגישי כאילו את מתפוצצת.
קנאה היא ירוקה, כמובן. ירוקה מגעילה-זוהרת, ירוק כימי לא טבעי כזה. ועם ריח של מזבלה.
לאושר אין צבע. כי אושר זה רוח במפרסים. זאת השראה שממלאת אותך עד אפס מקום. זאת קלילות נהדרת בתוך הגוף שעוד רגע ואת פשוט תתנתקי מהקרקע ותתעופפי להנאתך אי שם.
דאגה היא סגולה-לילך. היא נורא קטנה, מציקה כזאת כמו קוץ מעצבן באצבע, שלא באמת מכאיב, אבל עצם קיומו בתוך הגוף מרגיש לא נכון. ואת עלולה להתחיל לחטט באצבע בנסיון להוציא את הקוץ הזה, מגרדת אותו בלי לשים לב, נושכת עם השיניים, מנסה ומנסה ללא הצלחה, עד שלבסוף את רק מכאיבה לעצמך ומגדילה את הפצע. ככה הדאגה מקבלת צבע סגול עמוק יותר, מאבדת מהתמימות הבהירה שלה והופכת לחרדה.
לעצב יש ריח של אויר קפוא, כזה של -30 מעלות, כשאת יוצאת מהבית החם ולוקחת נשימה ראשונה של האויר המלא שלג, שמקפיא אותך למאית שניה. הוא בצבע כחלכל בהיר, כמו שמים בבוקר אחרי סערת שלגים לילית. לפעמים האויר כל כך קר שיוצאות לך דמעות, ולפעמים החורף כל כך ארוך שאת כבר מתרגלת לנשום את האויר ולא זוכרת כבר איך זה מרגיש לעשות אפצ'י מקרן שמש שדיגדגה אותך באף.
יש עוד הרבה רגשות. כולן מורכבות פחות או מורכבות יותר. כולן בעלות תכונות כאלה ואחרות. יש רגשות בסיסיים - שמחה, סיפוק, שלווה. יש רגשות פתאומיים - התאהבות, ספונטניות, זעם.
ויש את חוסר הרגשות.
כשאת פשוט ריקה. לחלוטין. לא מרגישה כלום. את רק מגיבה לסביבה, אבל התגובות זה דמעות. בכי. התקף חרדה. רק שחור, שחור, שחור. שחור מת, שחור, ששואב אותך אל תוך האי-קיום.
פעם ידעתי להתמודד עם המצב הזה. ידעתי לדחוף את עצמי החוצה מהשחור הזה.
זה היה באמצעות כאב.
הכאבתי לעצמי, חיפשתי מישהו שיכאיב לי, היו לי הרבה שיטות.
שמעתי מוזיקת מטאל, מכל הסוגים והגוונים, כל כך חזק בתוך האוזניות שלא ברור לי עד עכשיו איך לא איבדתי את השמיעה שלי.
כאב פיזי זה הרגש הכי לא מסובך. כואב לך. את מרגישה את זה. את יכולה לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לכעס, מה פתאום שכואב לי? אפשר להפוך אותו להנאה. לעצב. זה משהו שנותן את הדחיפה הקטנה הזאת לתוך עולם המלא רגשות, ומשם את לאט לאט יכולה לחזור להרגיש את הזהב בחזה, את הקלילות בגוף, אפילו את הירוק הזוהר והמסריח. בהתחלה כל רגש כזה הוא טוב ובריא, כאילו את מרגישה אותו בפעם הראשונה. את לוקחת את הרגש הזה, עוטפת אותו בעדינות ושמה במקום שלו בנפש, במדף שאליו הוא שייך, כי כל רגש הוא חשוב, זה מה שעושה אותך מי שאת.
הפעם הטריק עם הכאב לא מצליח לי. לראשונה בחיי. ואני לא יודעת איך לצאת מהשחור.
אין פזמון, תרקדו.