אני מכריחה את עצמי להמשיך לכתוב. אני יודעת שאני חייבת להחזיר לעצמי את עצמי, אין לי זמן לכל הבולשיט הנפשי הזה שנקלעתי אליו. סבלתי, בכיתי, די כבר, כמה אפשר?
היום שוב התעוררתי בשעת לפנות בוקר כלשהי.
הרגלי השינה שלי השתנו המון. איפה הימים שיכולתי לישון 12 שעות, שלאחריהם יש את טעם החלום המהמם שחלמתי. איפה הזמנים שבהם נמתחתי בהנאה במיטה אחרי שינה עמוקה וטובה? איפה ההנאה מריח הקפה, ההנאה מהחיבוק בוקר? מתי זה הפך לצורך בסיסי?
לאחרונה, עוד לפני שאני פותחת את העיניים, מתחיל להתנגן לי שיר בראש. היום זה היה Brother Louie של להקת הפופ ההיא משנות ה-80.
פתחתי את העיניים אל תוך החצי-חושך של החדר.
המזגן עובד.
הבחור שלי לצד ימיני, רואה איזה חלום. איזה כיף לו.
אני תמיד מסתכלת עליו כשאני מתעוררת. מקנאה בפשטות של השינה שלו. הוא פשוט ישן.
מיד יש לי את החשק להצמד לגוף החמים שלו, להתעטף ולהתקרבל בתוכו.
אני אף פעם לא עושה את זה.
שישן.
אחרי מספר דקות אני מפסיקה לנסות לשכנע את עצמי שאצליח להרדם שוב. קמה. רוטינה של הבוקר. הכל על אוטומט יותר מאשר במודע.
קפה.
אוכל.
נסיעה.
עבודה.
מהלך היום תמיד מלווה בעוד מחשבות. ככל שאני מתקדמת בזמן לכיוון צהריי היום, כך כמות המחשבות מכפילה את עצמה לאט לאט.
ואני מרגישה שאני במלחמה מתגברת עם עצמי.
שיחת-כמעט-ריב של אתמול צצה מדי פעם, פה משפט שהוא אמר, שם הערה שהוא נתן. לא נותנת לעצמי לשקוע בתוך זה שוב. זה לא יעשה לי טוב. מגבירה את הווליום של עוד שיר שמתנגן לי בראש.
אני. לא. אשקע. לזה. יותר.
די.
היה לי רעיון אתמול. רעיון של פרקטיקה להחלפת הטריק עם הכאב, שיוכל להוציא אותי מתוך השחור.
אני מפחדת לגגל אותו. מפחדת שלא אמצא תשובות. מפחדת שגוגל יחשוב שאני אובדנית. מפחדת שאם אתחיל לחפש באתרי BDSM בלי להקליד את המילים שכל כך בא לי להקליד, לא אמצא, אתאכזב, אתייאש..
מפחדת לנסות בלי לקרוא על בטיחות לפני.
מפחדת עכשיו, היום, כי יש לי אחריות מקפצת בת 9. מאמינה שאם לא...
זאת לא מחשבה שאני אמשיך. די. עוד להגביר את השיר.
Jupiter and moons show me the way
Back to paradise
"סימלי", אני מגחכת לעצמי.
מנסה שוב לחזור לשוונג בעבודה.
לפעמים השוונגים שלי מסתנכרנים עם השירים בראש ויוצא שאני עובדת באותו הקצב. מקליקה בעכבר. זזה בכיסא. אפילו נושמת.
יש לזה שם, היפרפיקציה. היא טובה לי. נותנת לי כמה שעות של מאט מאוד מחשבות.
תאמינו לי, כל העובדים הכי טובים שלכם, שדופקים עבודה, שיש להם הספק אדיר - צריכים טיפול. בוודאות.
את שאר המחשבות אני משתדלת להחליף במחשבות עתידיות על היום.
אגיעה הביתה - אתחיל בכביסות. מאמינה שאצליח לעשות לפחות 3 מכונות היום. אם לא 4. איזה כיף!
אשחק עוד עם הרובוט שואב החדש שלי. איזה חתיך ויפה הוא. אני רוצה ממנו הרבה ילדים רובוטים קטנים, אני רוצה שהם יסתובבו לי בבית כמו ברווזה לבנה עם אפרוחים שלא עוזבים אותה ולומדים ממנה.
אחבק את האחריות המקפצת בת ה9 שלי. היא מלאה באנרגיות הכי פשוטות וטהורות. לפעמים אני ניזונה ממנה, דוחפת לתוך עצמי את החיוך שלה, בכוח מכריחה להרגיש את שמחה שלה.
אולי אקבל חיבוק.
אבל על זה אני לא חושבת.
לא אפתח ציפיות. לא אעשה לעצמי עין.
היום הסתכלתי סביבי ולא הבנתי איפה החורף. אמצע אוקוטבר, אני בגופיה ושורטים. למה מזג האויר לא תואם את המצב הנפשי שלי? איפה העננים? איפה כל האפור? איפה ריח של הסערה המתקרבת?
אולי זאת הסיבה. לא הטילים. לא התמוטטות עצבים. לא מחשבות טורדניות.
פשוט אני מוכנה כבר לחורף, אבל החורף לא מוכן עדיין.
אפשר לארגן קבוצת אנשים לעשות את ריקוד הגשם באיזו כיכר בעיר? ככה נביא את עונת ה- hoa hoa hoa, נעבור אותה צ'יק צ'אק במסלול הרגיל ונחזור לעצמנו.
Jupiter and moons show me the way
Following my dream of Babylon
Jupiter and moons show me my fate
Will the sun arise?
געגוע הוא בצבע ורוד, בהיר כזה, פסטלי, חצי שקוף.
עם נגיעות של לילך - עצוב כזה.
לאחרונה שאני מסתכל לך בעיניים אני מרגישה את הורוד-עצוב הזה.
תחבק אותי עד שארגיש את הזהב החמים שלי בחזה. לא רוצה להרגיש את הקיר הורוד הזה כשאני מסתכלת עליך.
תחבק אותי לתוכך.
תאפשר לי לנשום.
תכבה לי את המחשבות בראש.
אני עייפה מהן.