לפני שבוע. 9 בספטמבר 2024 בשעה 11:39
התבוננתי בשמי הדמדומים ובכוכבים ומצאתי שלווה. ענקי גז שצווחים ובוערים בזעם לא יתואר, נראו לי כה לא מזיקים. המונומנטליות שלהם, מוחי הקטן לעולם לא יתפוש.
השמיים דיממו כמעט את כל החיוניות הכתומה של השקיעה.
ובקתרזיס השקט שבסוף המנגינה, אני שוכב על הארץ ומכה בי המטא-קוגניציה. כמו יד המנגבת אדים מן החלון. ראש קטן שמציץ מבעד ווילון.
הארה מובטחת... אולי.
אני מתהלך על אותם שבילים ואני מודה שמצאתי בהם חן, אולם אשקר אם אגיד שאין בין הרצון לתקוע באדמה הנאלחת הזו כלי בחוזקה... ולראות את הדם משפריץ ומבעבע ממנה. מה עוד תוכלי לספק לדעת הרעבה שלי? מיציתי אותך, יש לפלנטה עוד להציע. עוד דמדומים ברקיע.
כן.