יש ערבים שאתה מגיע אליהם על אדים אחרונים.
ואתמול? הגעתי מרוקנת.
מיגרנה שלא עזבה כבר יותר מ־12 שעות, הגוף כבד, הראש מתפוצץ, וכל מה שרציתי זה למצוא פינה חשוכה ולהיעלם לתוכה קצת.
אבל אז קרה משהו אחר.
מכל כיוון הרגשתי את הלב שלכם.
אנשים ניגשו, שאלו, בדקו, חיבקו במילים, במבט, בנוכחות.
כי כנראה שאף אחד לא רגיל לראות אותי ככה.
האמת? גם אני לא.
לאט לאט המועדון התחיל להתמלא.
המוזיקה התחזקה, התאורה קיבלה חיים, והאוויר התחיל לבעור בציפייה.
זה לא היה עוד ערב.
זה היה תיאטרון חי.
בכל עמדה חיכה מיצג אחר. ארבעה עולמות שונים שפעלו במקביל.
שלטים מסודרים, הסברים, תפאורה, אנשים שעוברים ביניהם עם עיניים פעורות וסקרנות של ילדים.
וככל שהמקום התמלא, היה אפשר ממש להרגיש את הטירוף באוויר.
ואז הגיע הרגע שלנו.
החלפנו בגדים ועלינו לעמדת מיצג השעווה.
עמדנו בקדמת הבמה, כשמאחורינו, ממש במקביל, מתרחש מיצג מומיפיקציה מהפנט.
שני עולמות שונים לחלוטין שמתרחשים יחד מול עיני הקהל מתוך ארבעה מיצגים חיים שפעלו בו־זמנית.
והקהל?
מרותק.
הטפטוף הראשון של הנר השחור פגש את העור בעקצוץ חד, כזה שמפתיע לשנייה עד שהגוף לומד לקבל אותו.
השולטת המהממת שלי שוקדת ומתחילה לעבוד שכבה אחר שכבה.
שעווה צהובה.
שעווה אדומה.
חימום.
קירור.
עוד טפטוף.
עוד קו.
לאט לאט משהו התחיל להיווצר.
צד אחד של הגוף נצבע ראשון, אחריו היד בטפטופים שנראו כמו כנף מתפתחת, ולבסוף אזור החזה כולו הפך לקנבס חי.
ובין כל הטפטופים והצבעים נולד עוף החול.
יצירה שלמה שנבנתה בזמן אמת מול עשרות עיניים בוהות.
משהו חדש שקם מתוך כאב, חום, סבלנות ותהליך.
וזה היה מהפנט.
אבל האמת?
זה לא היה רק המיצג שלנו.
היה שם משהו גדול יותר.
באוויר.
באנשים.
באנרגיה.
יכולתי לראות את ההתרגשות על הפנים של כולם.
את התחושה הזאת שקורה כאן משהו נדיר.
משהו אמיתי.
משהו שלא רואים בכל מקום.
ואיכשהו…
באמצע כל האדרנלין, המוזיקה, האש והאנשים
שכחתי לגמרי שהיה לי כאב ראש.
נתראה בשבוע הבא 🖤
Dungeon club