הייתי ילדה רעה. טוב, אהיה כנה, אולי לא ארכי-נבלית, אבל בהחלט שובבה.
שובבה במידה כזו שהצריכה סדרת חינוך קטנה.פצפונת.
האמת היא שפרטי העבירה כבר מזמן התפוגגו מזיכרוני, אבל גזר הדין? הו, גזר הדין נחרט היטב. ולא רק בזיכרון.
הטקס החל בקפידה. הוא פרש את השמיכה, ובמחוות אמן מתוזמנת החל לפזר עליה עצם זר. גרגירים.
כן, שוחחנו על זה קודם לכן ברוח מבודחת, אבל האמנם שקלתי ברצינות את האפשרות שנערב כוסמת באקט הסאדו-מזוכיסטי המפואר שלנו? ובכן, כוסאמק. מסתבר שכן.3
במבט סמכותי ויציב הוא סימן לי להתיישב. ברכיים חשופות ישירות אל מול אותם גרגירים קשיחים ובלתי מזוהים. ואני? הרי אני גיבורה דגולה. חמושה באגו פילוסופי ובביטחון עצמי מופרז, באמת ובתמים האמנתי שאני גדולה על המאורע.
והצלחתי. בהתחלה.
אלא שהרומנטיקה של הסבל התחלפה מהר מאוד במציאות לא נוחה בעליל. השלב המרתק באמת הגיע כשהוא הניח את רגלו על רגלי, ומשקלו מחץ אותי מטה אל עבר אותה כוסמת ארורה. באותו רגע, כל גיבורי המיתולוגיה היוונית קרסו יחד איתי.
אני תוהה לעיתים כמה רצינות תהומית ופנים חמורות אפשר להחזיק בתוך סשן. כאב לי? בוודאי. הציק לי? ללא צל של ספק. אבל בתוך תהומות המזוכיזם הקטן הזה, מצאתי את עצמי פשוט פורצת בצחוק מתגלגל. צחוק משחרר, גם אם הוא לחלוטין על חשבוני.
ודאדי שלי? הוא צחקק קשות יחד איתי. הוא הביט בי מלמעלה בעיניים טובות, חמות ומלאות קבלה, ובמבט האחד הזה נעלם כל הכאב. ברגע הזה הבנתי שוב את מהות ההתמסרות שלי אליו: הידיעה שלצד הנוקשות והעונש, אני תמיד מוחזקת בידיים הכי בטוחות ואוהבות בעולם.
Dom fenrir