אזהרת טריגר
יומנה של שפחה שהתפכחה
"עתה הנני המוות, מחריב העולמות" (רוברט אופנהיימר בעת שחזה בפיצוץ הראשון של הנשק הגרעיני שתכנן בשנת 1945, מתוך הבהגווד גיטא (Bhagavad-Gita))
"תראה איזה מתוקות אנחנו, סיימנו ארוחת בוקר וקפצנו לבריכה". שניה אחרי שלחצתי על send עם חיוך קטן בזווית הפה התחרטתי.
אמוג'יקון לב קפץ מתחת לתמונה.
"אתן מתוקות ממש, במיוחד מאיה".
הצטערתי ממש על הרגע הזה.
"אני הולך להשתמש הרבה בתמונה הזו".
תמונה תמימה של משפחה, ילדות של ילדה קטנה. פתח לבקשה גדולה יותר. כעבור כמה ימים, במהלך שיחה קז'ואלית שלנו- "אני רוצה שתצלמי אותה בעירום ותשלחי לי". "חחחח מצחיק מאוד". לא שלחתי לו ובליבי זעמתי.
הוא אמר לי מלכתחילה מה מסעיר אותו. ואני, כמו זו שלפניי, וזו שאחריי- סיפרתי לעצמי שזו רק פנטזיה. זו רק פנטזיה לספר לי מה היה רוצה שאעשה לה כשהוא צופה. זו רק פנטזיה לבקש תמונה ולקוות שאולי תקבל.
אם זו רק פנטזיה זה בסדר שתפנטז ואני אעמיד פנים שלא שמעתי ולא הבנתי. אבל אליי הביתה כבר לא תיכנס.
זו רק פנטזיה.
ומהי
פנטזיה
במציאות
של אדם ללא גבולות?
