ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומנה של שפחה שהתפכחה

מתארת פה מערכות יחסים הרסניות, רעילות, עם האפלים שבינינו. שולטים שצמחו מתוך האפילה, ניזונים ממנה והורסים את הנפש שלנו, הנשים הנשלטות, לאט לאט.
לפני 3 שבועות. 27 בנובמבר 2024 בשעה 3:21

שוב לא ישנה.

השינה ניטלה ממני yet again אחרי תקופה שקיבלתי אותה סופסוף בחזרה.

הבעיה שאני לא שלמה. אף פעם.

עשיתי את הבחירה הנכונה?

אני יודעת בפנים והגוף שלי זועק לי שכן. למרות שהרגש זעק תישארי ותספגי עוד.

הוא: יכולת להתקע במצב הזה חודשים, אפילו שנים. מלקטת פירורים של אהבה. אני גאה בך ממש, זה לא מובן מאליו לקום וללכת. לשים גבול.

זה שחתכת את זה אחרי חודשיים זה מהמם, זה לזהות סכנה ולהתרחק.

יש גבולות, שמת גבול ברור וחתכת את זה.

זה למה חשוב לי שלא תכעסי על עצמך.

את לא נתת שידרכו עלייך, את לא הפכת לפסיבית רק כדי לקבל את הסם שלך.

 

נכון, יכולתי לרקוד את הטנגו של צעד קדימה, שניים אחורה, עוד שנים.

אבל הגוף שלי מציל אותי.

הוא מעלה בי תחושות קבס, הוא מחניק בי גושים בגרון, הוא דחק בי כבר להעלות מחוות קשות וציניות בשעת דיבור.

הוא שומר עליי שכואב לי למרות שאני אוהבת ומתמסרת. שהכאב הזה לא מגיע משום מקום. הוא בא להזכיר לי שהאדם בצד השני צריך לכבד את הרגשות שלי ולקחת אותם בחשבון בדיוק כמו את שלו. ושאני אכבד אותם גם. ושלא אקבל עליי להרגיש ולעשות בשביל שנינו.

לפני 3 שבועות. 26 בנובמבר 2024 בשעה 10:53

שפשוט הייתי הריבאונד.

לפני 3 שבועות. 25 בנובמבר 2024 בשעה 9:55

אתמול נזפתי בבתי הקטנה והיא קיבלה את אותה הנזיפה מהמנהלת שלה היום בבית הספר, בנוכחותי.

המנהלת: את יודעת שזה חמור מאוד מה שאמרת? 

בתי: כן אני יודעת

המנהלת: יש ילדים שבאמת אין להם סנדוויץ' להביא מהבית. אנחנו לא נביך אותם. אין לנו זכות לומר להם שום דבר על זה.

בתי: כן אני מבינה

ואני נזכרתי בשיחה על המדיח. כזו שהפכה לבדיחה. שממנה כביכול למדנו שאני קטנונית ושאין לי זכות להיפגע.

הוא: למה אין לך מדיח? זה אקולוגי את יודעת? אז מה אם יש לך מעט כלים? זה רק שישה ליטר להדחה. זה לא הגיוני.

אני: אבל אני אוהבת להדיח כלים ביד, אין לי הרבה ולא רוצה מדיח.

והרגשתי באותו מעמד ככ לא נח, שיפוטי. והעזתי אפילו לבטא מה שאני מרגישה בקול רם, טעות מספר שתיים.

למה לעזאזל זה בסדר להביך אותי ככה?

אולי כשעברתי דירה בחופזה לפני כמעט שלוש שנים והייתי צריכה בעיקר לרהט שני חדרי ילדים יש מניין וסלון וחדר שינה, והגרוש לא העביר גרוש מחובותיו, לא היה לי סכום למדיח והוא לא היה בסדר העדיפויות שלי כי בסוף זו פונקציה שאני יכולה גם למלא לבד?

איך זה שילדים אמורים לדעת שאסור להביך אדם על בחירותיו או מצבו ומבוגרים חכמים ונבונים ומנוסים לא?

לפני 3 שבועות. 25 בנובמבר 2024 בשעה 7:47

חלמתי בלילה שאני מגלה כוורת דבורים מלחיצה בשירותים ושאני ילדה שעדיין חיה עם אמא.

אמא מסרבת להקשיב לי שצריך לטפל במפגע ושאני לא יכולה להיכנס להתקלח בגלל זה.

כשקמתי בבוקר שמעתי רשרוש בחלון וישר ידעתי. זה לא זבוב או צרעה. זו דבורה. קטנה ומתוקה.

היא נתקעה בתוך המסילות של החלון.

על אף החשש מעקיצה מצאתי משהו מברזל ושלפתי אותה משם, הנחתי אותה על אדן החלון. ראיתי שהיא אינה יכולה לעוף.

שאלתי ידיד מה הוא אומר, האם זה נשמע לו מקרי.

לא.

הוא: כן ..ושהכאב הוא מקום נוח לה כרגע והיא מבינה שהיא צריכה למצוא את הדרך לשחרר את המקום הזה ואז היא תוכל לעוף ולתת מהדבש שלה למי שמגיע לו

אני: סמלי משהו אה?

במציאות

היא פשוט נוטה למות.

זה הכל.

הוא: מפגרת

אני: אמיתית

הוא: את תחיי ותהיי בסדר

אני: אני לא בטוחה 

אני: יום החיות האבודות. היא נדדה והגיעה אליי לקומה. הכנסתי אותה עד שנמצא את הבעלים (תמונה של חתולה בריטית פרווה כחולה, שהסתבר אחכ שהיא חתולה ממין זכר)

אני: קצת מוזר הבעלים לא נשמעו לחוצים ולא פנו אליי בפרטי רק רשמו בקבוצה תודה, בקושי הבנתי שהיא באמת שלהם

סמלי משהו.

לפני 4 שבועות. 24 בנובמבר 2024 בשעה 16:16

ביום שבאתי עד אליו כנראה הרגשתי שזו הפעם האחרונה. כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. טעמה המר של התובנה שאני נותנת את כולי למי שאינו משיב לי באותו מטבע נצרב על הלשון.

הוא כלל לא הבין על מה אני מדברת. איך אני לא מסתפקת במה שהוא נותן? הרי הוא זה שקשה לו ללכת אפילו את המייל הבודד עד אליי.

ואני לא יכולה. צעדתי כבר כמה אלפי מיילים לקראתך. נשאר לך רק מייל בודד עד אליי. אבל אני לא יכולה לחצות אותו עבורך.

אני לא יכולה לגרום לך להרגיש מה שאני מרגישה ולראות את הצד שלי. את הלילות שאני עורגת בהם אליך. בידיעה שאתה לא רואה את הזמן הזה בין פגישותינו באותו אופן כמוני.

נאלצתי לסגת. אבל זו לא היתה נטישה כי הלב שלי שייך לך רק הגוף מפחד עוד להיפגע. אתה בחרת לנטוש.

תחזור אליי דאדי.

עם כוחות מחודשים. עם תובנות ועם רצון להתגבר על הקשיים ולהעז לחלום שניתן לקבל אהבה כזו.

תבין שאני לא צריכה שום דבר חוץ ממך. שום קישוט, שום חפץ. שום מחווה גרנדיוזית. שום הוכחה.

אני פשוט צריכה שתרצה להיות שם איתי בכל מצב. בגשם, בשלג, בבוץ של כל אחד מאיתנו. ושאין יותר לבד.

אני צריכה להרגיש אותך שאתה שם. ואת זה ניתן להרגיש ואי אפשר לטעות בכך. אי אפשר לזייף את זה, כשמישהו שם ונותן מעצמו. ואתה מרגיש את זה איתי.

אני צריכה שתרצה לפגוש אותי בדיוק באמצע. אני לא יכולה לעשות את הכל בעצמי עבורנו.

ביקשתי ממך רק דבר אחד- ללכת מייל אחד לקראתי ולראות גם את הרגש שלי. ולהבין אותו ולתת לו מקום להתבטא. ללטף גם את הפצעים שלי.

תמונה שצילמתי רק עבורך, דאדי.

אני הילדונת שלך.

שיחה מעניינת וחשובה שעלתה בפרטי כתגובה לפוסט זה ולפוסט קודם:

הוא: זה בהקשר למילים האילו שכתבת,

״אם אתה יודע רק להפנות אצבע החוצה ולא אל עצמך, אתה גם לא בשבילי.״

ולאיזה פתגם זה הזכיר לי

אני: מודעת לזה שנפגעתי מדברים שלא אמורים לפגוע אבל זה גם אמור להשפיע לצד ההפוך אם כך ועדיין הואשמתי כל פעם שאני פוגעת בכוונה וגם אם לא, פוגעת בכלל למרות שהשתדלתי שלא

הוא: אני מאמין שעמוק בפנים את יודעת היכן היית בסדר והיכן לא.

ואם לא זו גם בעיה.

אני: בעיה שאני כבר לא יודעת מי אני ומה נכון ומה לא? אני מודה שאני לפעמים מתבלבלת כבר מקולות חיצוניים אבל אתה צודק, בפנים יש לי את האגנדה שלי. פשוט כשמישהו שאתה אוהב כל הזמן אומר לך שאתה טועה זה מתחיל לחלחל. ומי מאיתנו צודק בעצם כשכל אחד טוען משהו הפוך?

לפני חודש. 31 באוקטובר 2024 בשעה 2:18

הוא קרא גם. היה לי איזה ניחוש קטן שזה מה שיקרה. למרות שההקשר להגיע לבלוג שלי היה רנדומלי מלכתחילה. אבל זה ברור שהיה שם אולי איזה רצון פרוורטי שיקרא.

והוא לא הבין, זה היה לי ברור. זה מאוד קשה לכולנו להישיר מבט אל השמש ועוד מבלי הפילטר הנדרש. לדברים שישרפו לכולנו את העיניים והנשמה. דברים שלא מדוברים בדכ.

לא אמרתי שם מילה ממש רעה עליו. אני חושבת. רק על דברים שקרו ועל מערכת היחסים. על זה שהוא תופס את עצמו כטוב, גם אני בסהכ, אבל הנסיבות הפכו את הכל לרע עבורי.

עדיין קיבלתי קיתונות זעם ותיאור נפלא שלי בפריצותי. את הקושי שלו עם המיניות המשוחררת שלי אני מכירה, אבל כשם שדברים אחרים נדחפו בפניי בכח לשם לימוד מעשי- גם זה נדחף, כפי שדוחפים בפני חתלתול את הצרכים שלו כדי שילמד שלא בסדר לעשות אותם מחוץ לארגז. אני מוצאת רנדומלית גברים בבאמבל בשביל להרגיז, מסתבר. כל החיפוש הנואש שלי אחר קשר זוגי, חיבור עם גבר, בכל צורה שזמינה לי, הפך להיות מקום של לעג והשפלה.

העזתי לדבר על מתי מערכת יחסים הופכת לי להיות רעילה- כשאני מזהה בה דפוסים של ריצוי, הקטנה שלי ושל הרגשות שלי, כשאין לי בה מקום לומר דברים בצורה ישירה, כשאני צריכה כל הזמן להתאים את עצמי למי שמולי. אלו דברים שהתמידו לאורך זמן וגרמו לי מאוד לעמוד על המשמר.

וכשזה התפוצץ הבנתי שכך זה היה צריך להיות. אני כותבת על זה כדי לעשות את זה מסודר עבורי, לתווך את מה שקרה אולי גם לצד השני. אם הוא אי פעם ירצה באמת להקשיב לי מדברת את שעל ליבי בלי מסיכות ובלי פחד מהתגובה שלו.

אני לא מאשימה אף אחד. לא צריך להיות נרקיסיסטים בשביל להיכנס למערכת יחסים רעילה. צריך משהו לא פתור אולי בשני הקצוות ושמשחק לשניהם על הכאב הישן שהם מעולם לא נגעו בו ממש.

אני רוצה להיות הכי כנה גם עם עצמי ולא יכולה לעשות את זה בלי לרשום מה קרה כפי שאני חוויתי את זה. להישיר מבט אכזר אל מקומות שגם אני רוצה להחליק. אני כל כך רוצה לא להגיד שזה מה שהיה אבל אין לי ברירה כדי שאני אפסיק גם לשקר את עצמי.

אני אגע בפוסט הזה רק בריצוי בתחום המיני- לעשות מעשים שהוא יהיה מרוצה מהם.    דיברתי על הקושי שלי לבלוע שתן בכמות הרצויה. התוכנית היתה להכשיר אותי לזה לאט. מקבלת. גם להכשיר אותי לאנאלי. לא עובד לו עם נשים שלא עושות אנאלי. זה עומד בניגוד מוחלט לדיבור על כמה חשובה לו הנפש שלה לפני כל דבר אחר וחיבור בפן הנפשי אבל ניחא. תחליקי.

הפעם הראשונה שבה הביע תרעומת על הצייתנות המינית שלי. מסתבר שכאב לי בתנוחות אנאליות מסוימות וזעתי באי נוחות וביקשתי שישנה פוזיציות וזה התפרש לפי דבריו שאני "מנהלת אותו". כאב לי לשמוע את זה, בלעתי את כבודי וכאבי והמשכתי.

כשהתמסרתי באנאלי, הובלתי אותו לשם והרגשתי שניצחתי את עצמי למענו, קיבלתי בסוף "יופי, בפעם הבאה את תיזמי ותובילי את זה, את תציעי" (אחרי שהגעתי לשם מיוזמתי למרות הפחד מכאב). מה קרה פה הרגע?. .. האם גם פה לא ריציתי, היוזמה היתה לא יוזמתית מספיק?     אני חייבת כן לציין שלא באתי ממקום של רק לרצות לשם ריצוי ולסמן וי במערכת היחסים, אלא גם לשם מתיחת הגבולות של עצמי עבורו ועבורי. הייתי גאה בעצמי כל כך וזו כנראה תישאר הגאווה הקטנה שלי. ובעיקר אני גאה שבאתי ממקום נקי, מלא בתשוקה ליצור חיבור ופתחתי את הראש שלי.

ומעל הכל עננה של מה שאני רוצה שם, במיטה, זה מגונה. התשוקה שלי שפורצת היא לא תואמת זמן/ מקום/ מצברוח. המיניות שלי צריכה להיות מרוסנת. הוטח בי שבגלל שלא קיבלתי לאחרונה את מבוקשי (לא היתה מיניות שסופקתי בה שבועיים כמעט והיה לי קשה) אז אני בטח אלך לחפש אותו במקום אחר.

קשה לי נורא עם כל האמירות הקשות שלו נגדי. לפני שהוא אמר את זה בקול רם הוא שידר לי את זה בצורות אחרות של אי שביעות רצון וקושי לקבל אותי.

אני חושבת שכשם שהוא היה רעיל עבורי אני כנראה הייתי רעילה עבורו, למרות שהשתדלתי פשוט לרצות אותו בכל דרך ולהיות אישה מרוסנת וטובה. אני נתפסתי עבורו כבוגדת שפתחה את זה בקול רם בבלוג, אחת שאוספת ראיות ליום הדין, מחכה רק לשעת כושר לשחרר משהו נגדו ואת עצמה לבגידה פיסית גם. הוא לא ראה. לא ראה כמה כאב נשאתי איתי, איך חיפשתי היכן לפרוק אותו והיכן להתנחם. איך החבאתי וטאטאתי כל מה שכאב לי כדי שזה יצליח.

כשהעליתי דברים שמפריעים לי מסתבר שכנראה שהוא פשוט חש מותקף. למרות שלא התכוונתי שזו תהיה מתקפה בשום דרך. אז זה עולה פה, במקום האישי שלי. אחרי שזה ישב על מדף וחיכה שאני בכלל אסכים להשלים עם זה שזה מה שהיה.

הערכתי אותו ועדיין אני מעריכה אותו. ואהבתי אותו גם, בזמן הקצר שהיה לנו. תמיד אמרתי לו- מבחינתי הטוב עלה על הרע כי זו טיבה של האהבה. אולי הוא צודק, איך אפשר לאהוב מישהו שמכאיב לך? אם זה בדברים הקטנים, אם זה בכך שאתה לא יכול לעולם לומר מה שאתה מרגיש כי זה לא נח, מטריח, יותר מדי פוגע בזרימה, אם זה בכך שאף אחד, אפילו לא את, לא רואה את המקומות שאת פוגעת בעצמך בשביל להיות עבורו מי ומה שהוא צריך?

רשמתי שהוא גם אלים. כן, יש בו אלימות כפי שיש בי. אבל עדיין ישנו שם חסך בתחום המודעות שהופך את זה למורכב אפילו מכדי להעלות את זה ברמת הדיבור.

ועדיין קיוויתי ומקווה שהוא אי פעם יראה דברים מהמקום שאני חוויתי אותם ויבין יחד איתי מה בדיוק היה פה. כי להגיע מהמקום המרצה למקום שהופכים הכל עליך זה מבלבל.

 

אנחנו כבר לא נבין יחד כמו שייחלתי איך לא דורכים אחד לשני על הפצעים. אני אצטרך להבין לבד כנראה. איך להגן על הפצעים שלי ואיך למצוא את זה שהפצעים שלי לא מטרגרים אותו. הפחד שלי וחוסר הביטחון שלי לא מרתיעים אותו. אין בו פחד לעטוף אותי ולתת לי מקום. והוא מסוגל לפתוח את הלב בלי מגבלות זמן, מקום ונסיבות עבורי.  איתו אני כבר יודעת שזה לא יקרה. ועדיין, יש בי שביב תקווה.

אני כנראה אופטימית ללא תקנה וללא היגיון.

לפני חודש. 30 באוקטובר 2024 בשעה 4:40

לפני יומיים שמעתי פרק בלייב של חברה מהזאנר, מה שנקרא, והיתה בו רשימה סטנדרטית של מה יכול להוות סימנים למערכת יחסים רעילה.

כבר טחנו את הנושא לעייפה, אמרתי לעצמי. מה יש לעשות עם זה עדיין? אבל אז התחוור לי מה העוצמה שיש לשיתוף הזה, פעם אחר פעם.

סימנתי לעצמי בראש, כי זה חשוב במקומות שהלב שלך פועל בכל הכח וקשה להיות במודעות מלאה ולצאת מהכחשה, את כל המקומות הקשים וכל האורות המהבהבים האדומים של מערכת היחסים הנוכחית (שבסוף לא הוכיחה את עצמה). תחושה שאת פועלת ממקום של ריצוי, שלעולם לא מקבלים אותך כמו שאת. שלא מבינים את העולם הרגשי שלך. שמבטלים תחושות שלך ואת הלגיטימציה להעלות אותן ולהציף אותן. ובכלל, שאת תמיד עם חצי תאוותך בידך ומשהו לעולם אינו מקבל סיפוק ומענה במקום שבו את נמצאת.

הצד השני אינו מסוגל או מעוניין להכיל אותך.

וידעתי, ידעתי שאני לא אוכל להשלים עם זה לאורך זמן.

לפני יומיים הוא תפס אותי מקרוב ואמר לי, אם תשתי ותנהגי דמך בראשך. לא המצאתי. זה נאמר, אני לא ממציאה לעצמי משפטים בעברית מליצית, זה לא הכיוון של הראש שלי בהמצאות. ואז הגיעה הכחשה גורפת.

ודיברתי על זה בעדינות ושאלתי למה, אם אתה לא מגיב טוב לאיומים, אתה מאיים עליי? ההכחשה היתה סגירת הנושא באופן הרמטי בלי שום מקום לספק קל שבקלים. האם אני באמת מדמיינת וממציאה דברים כל כך קשים על מישהו אחר? אני הראשונה לקחת אחריות בנושא אבל אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה. ברשותכם.

ואז או שמא זה קרה לפני, לא זוכרת, הגיע וויכוח אם הייתי אמורה לנהוג במצב של אחרי שתיה בכמות מסוימת. הוכחתי שאני יכולה לפי ערכת בדיקה שהומלצה לפי הצהרת היבואן על ידי משטרת ישראל. ואז הדיבור הפך ל, למה את לא מעריכה את זה שאני דואג לך. אבל אני מבדילה בין דאגה לבין ניסיון להוכיח אותי בכל דרך, לגרום לי לפקפק בעצמי, לחפש איך להתגונן בפני מתקפה על כושר השיפוט שלי. אני גם, מסתבר, לא מגיבה טוב לתוקפנות וגם לא לשיפוטיות ותוכחה. יש מספיק מזה בחוץ ולא רוצה את זה אצלי בבית. רוצה הבנה, שיתוף, שיח רציונלי מלב אל לב והפגנת דאגה תוך חמלה.

אני מבינה שדברים פושטים לובשים צורה ומגיעים לא רק בוריאציה אחת של נרקיסיסט פסיכופת שהוא הרע שיודעים כבר שצריך להישמר ממנו אלא גם מאלו שטוענים שהם פועלים רק מתוך דאגה וראיית טובתך. אולי זה נכון לגבי הכוונות אבל במבחן התוצאה, את שוב תוהה מה קרה שנכנסת לעוד לופ של חוסר סיפוק כרוני מתמשך ונסיונות אינסופיים לרצות את הצד שמולך שלעולם אינו מתרצה ורואה בך ובמגרעות האופי שלך את המקור הבלעדי לזה.

ואיך שוב אני בתוך הלופ של לנסות בכל דרך לגרום לו להרגיש מה שאני מרגישה. שהלב שלך נפתח ואת לא שופטת, את מכילה ומקבלת גם את הרע עם הטוב. את תוהה אם זה שהרע שלך כל הזמן תקוע לו בעין ולא בא לו בטוב אומר שהוא לא מרגיש כמוך, פשוט.

והפסקנו לתהות. פשוט דיברנו על זה, גם אם זה בכח וזה לא נעים והוא רק רוצה שקט ומה את מבלבלת בכלל, למה את לא זורמת פשוט, והבנו שכל אחד נמצא בפלנטה אחרת. ושוב אני באותו מקום של לופים רעים ורעילים.

זה יכל להיות כל כך טוב, משגע. אבל זה לא. זה תמיד נחת למטה והתרסק ואני זו שנשארה כל הזמן להתנצל, לאסוף שברים ולהלחם על הפוטנציאל שבזה. אי אפשר להמשיך לפצות על השבר שנמצא שם לבדי.    ואני תוהה עד מתי אמשיך להיכנס למקומות וקרבות אבודים מראש עם רצון מועט בלבד של הצד השני לרגש ואינטימיות (לא במוצהר, לא באופן עקרוני, אבל איתי), עם המון סימני שאלה שאסור אפילו לדבר עליהם והמון לבד.

לפני חודש. 29 באוקטובר 2024 בשעה 8:42

זהו בלוג אישי שלי.

אבל הוא לא מהווה הזמנה לפנות אליי בלי סיבה טובה.

אם לא היתה בינינו מעולם אינטראקציה מין הראוי במינימום להסביר מה מטרת הפנייה.

פנה אליי במסנגר הפרטי שלי אדם בשם ג'ון שדיברתי איתו לפני שלוש שנים אולי בפטפוטים חסרי תוחלת. קרא אותי פה, חיבר פנים (אני לא מתביישת אבל מטרת הבלוג היא לא לייצר הקשרים של פנים וסיפור חיים) ולא רק שפנה בחוסר רגישות מוחלט כשהוא טוען שהוא 'דואג לי', הוא פנה כי הוא מבקש להציע את עצמו כשולט שלי. לטובות הנאה שלו, מן הסתם.

זה מבחיל ממש וזה באמת הטרדה גם כי עד שמבררים מה הוא רוצה ומאיפה הוא צץ פתאום הוא מספיק לייצר הפרעה, טרחה ועוגמת נפש.

אני לא מסתתרת לעולם אבל השיח בין בני אדם צריך להיות מכבד ובמקום, לא צצים עם הצעות מגונות בתואנה שקראתי שאת זקוקה לי כביכול בבלוג בשם בדוי ולא פונים בלי להציג את הרקע ומטרת הפנייה. לא ראוי גם לפנות במדיות אחרות, נראה לי שתסכימו איתי שמה שקרה בכלוב נשאר בכלוב.

לפני חודשיים. 20 באוקטובר 2024 בשעה 14:32

על כתפי האחת התיישב שטן.

הוא לחש לי: "אני השטן. אני הכי רע שיהיה לך."

והקשבתי לו.

על כתפי השני התיישב מלאך. 

הוא לחש לי: "אני מלאך. אני הכי טוב שיהיה לך. תשכחי מכל הרעים שהיו לפניי."

הקשבתי לו גם.

אבל הקשבתי גם קצת לעצמי. לחווה שעמדה בשערי גן העדן והנחש פיתה אותה מן הצד אחד ומן הצד השני אלוהים קרא לה.

חווה שיודעת גם לבחור לעצמה, שבילתה כמה ימים על פני האדמה. היכן שהקרקע טרשים, האנשים קשים, הלחם עבש ואת משלמת בדמך על פת לחם.

"תשכחי מהם אני אלמד אותך מחדש". לחש המלאך.

חווה התמימה לא הקשיבה גם למלאך, משהו שם לא נראה לה כל כך.

האם יש פה בני אנוש, שאינם שדים או מלאכים, אלא בשר ודם בלבד, שמודעים למגבלות שלהם ומחבקים גם את שלך?

לפני חודשיים. 9 באוקטובר 2024 בשעה 18:45

אחרי שהלב שלך כבר נשרף עוד פעם אחת יותר מדי.

אחרי שכבר הפסקת לקוות אבל רצית עוד קצת מהתחושה ההיא.

זה ממשיך לקרות.

אבל לעולם אל תפסיק לקוות. כי בלי תקווה אין אותנו.