לפני חודש. 31 באוקטובר 2024 בשעה 2:18
הוא קרא גם. היה לי איזה ניחוש קטן שזה מה שיקרה. למרות שההקשר להגיע לבלוג שלי היה רנדומלי מלכתחילה. אבל זה ברור שהיה שם אולי איזה רצון פרוורטי שיקרא.
והוא לא הבין, זה היה לי ברור. זה מאוד קשה לכולנו להישיר מבט אל השמש ועוד מבלי הפילטר הנדרש. לדברים שישרפו לכולנו את העיניים והנשמה. דברים שלא מדוברים בדכ.
לא אמרתי שם מילה ממש רעה עליו. אני חושבת. רק על דברים שקרו ועל מערכת היחסים. על זה שהוא תופס את עצמו כטוב, גם אני בסהכ, אבל הנסיבות הפכו את הכל לרע עבורי.
עדיין קיבלתי קיתונות זעם ותיאור נפלא שלי בפריצותי. את הקושי שלו עם המיניות המשוחררת שלי אני מכירה, אבל כשם שדברים אחרים נדחפו בפניי בכח לשם לימוד מעשי- גם זה נדחף, כפי שדוחפים בפני חתלתול את הצרכים שלו כדי שילמד שלא בסדר לעשות אותם מחוץ לארגז. אני מוצאת רנדומלית גברים בבאמבל בשביל להרגיז, מסתבר. כל החיפוש הנואש שלי אחר קשר זוגי, חיבור עם גבר, בכל צורה שזמינה לי, הפך להיות מקום של לעג והשפלה.
העזתי לדבר על מתי מערכת יחסים הופכת לי להיות רעילה- כשאני מזהה בה דפוסים של ריצוי, הקטנה שלי ושל הרגשות שלי, כשאין לי בה מקום לומר דברים בצורה ישירה, כשאני צריכה כל הזמן להתאים את עצמי למי שמולי. אלו דברים שהתמידו לאורך זמן וגרמו לי מאוד לעמוד על המשמר.
וכשזה התפוצץ הבנתי שכך זה היה צריך להיות. אני כותבת על זה כדי לעשות את זה מסודר עבורי, לתווך את מה שקרה אולי גם לצד השני. אם הוא אי פעם ירצה באמת להקשיב לי מדברת את שעל ליבי בלי מסיכות ובלי פחד מהתגובה שלו.
אני לא מאשימה אף אחד. לא צריך להיות נרקיסיסטים בשביל להיכנס למערכת יחסים רעילה. צריך משהו לא פתור אולי בשני הקצוות ושמשחק לשניהם על הכאב הישן שהם מעולם לא נגעו בו ממש.
אני רוצה להיות הכי כנה גם עם עצמי ולא יכולה לעשות את זה בלי לרשום מה קרה כפי שאני חוויתי את זה. להישיר מבט אכזר אל מקומות שגם אני רוצה להחליק. אני כל כך רוצה לא להגיד שזה מה שהיה אבל אין לי ברירה כדי שאני אפסיק גם לשקר את עצמי.
אני אגע בפוסט הזה רק בריצוי בתחום המיני- לעשות מעשים שהוא יהיה מרוצה מהם. דיברתי על הקושי שלי לבלוע שתן בכמות הרצויה. התוכנית היתה להכשיר אותי לזה לאט. מקבלת. גם להכשיר אותי לאנאלי. לא עובד לו עם נשים שלא עושות אנאלי. זה עומד בניגוד מוחלט לדיבור על כמה חשובה לו הנפש שלה לפני כל דבר אחר וחיבור בפן הנפשי אבל ניחא. תחליקי.
הפעם הראשונה שבה הביע תרעומת על הצייתנות המינית שלי. מסתבר שכאב לי בתנוחות אנאליות מסוימות וזעתי באי נוחות וביקשתי שישנה פוזיציות וזה התפרש לפי דבריו שאני "מנהלת אותו". כאב לי לשמוע את זה, בלעתי את כבודי וכאבי והמשכתי.
כשהתמסרתי באנאלי, הובלתי אותו לשם והרגשתי שניצחתי את עצמי למענו, קיבלתי בסוף "יופי, בפעם הבאה את תיזמי ותובילי את זה, את תציעי" (אחרי שהגעתי לשם מיוזמתי למרות הפחד מכאב). מה קרה פה הרגע?. .. האם גם פה לא ריציתי, היוזמה היתה לא יוזמתית מספיק? אני חייבת כן לציין שלא באתי ממקום של רק לרצות לשם ריצוי ולסמן וי במערכת היחסים, אלא גם לשם מתיחת הגבולות של עצמי עבורו ועבורי. הייתי גאה בעצמי כל כך וזו כנראה תישאר הגאווה הקטנה שלי. ובעיקר אני גאה שבאתי ממקום נקי, מלא בתשוקה ליצור חיבור ופתחתי את הראש שלי.
ומעל הכל עננה של מה שאני רוצה שם, במיטה, זה מגונה. התשוקה שלי שפורצת היא לא תואמת זמן/ מקום/ מצברוח. המיניות שלי צריכה להיות מרוסנת. הוטח בי שבגלל שלא קיבלתי לאחרונה את מבוקשי (לא היתה מיניות שסופקתי בה שבועיים כמעט והיה לי קשה) אז אני בטח אלך לחפש אותו במקום אחר.
קשה לי נורא עם כל האמירות הקשות שלו נגדי. לפני שהוא אמר את זה בקול רם הוא שידר לי את זה בצורות אחרות של אי שביעות רצון וקושי לקבל אותי.
אני חושבת שכשם שהוא היה רעיל עבורי אני כנראה הייתי רעילה עבורו, למרות שהשתדלתי פשוט לרצות אותו בכל דרך ולהיות אישה מרוסנת וטובה. אני נתפסתי עבורו כבוגדת שפתחה את זה בקול רם בבלוג, אחת שאוספת ראיות ליום הדין, מחכה רק לשעת כושר לשחרר משהו נגדו ואת עצמה לבגידה פיסית גם. הוא לא ראה. לא ראה כמה כאב נשאתי איתי, איך חיפשתי היכן לפרוק אותו והיכן להתנחם. איך החבאתי וטאטאתי כל מה שכאב לי כדי שזה יצליח.
כשהעליתי דברים שמפריעים לי מסתבר שכנראה שהוא פשוט חש מותקף. למרות שלא התכוונתי שזו תהיה מתקפה בשום דרך. אז זה עולה פה, במקום האישי שלי. אחרי שזה ישב על מדף וחיכה שאני בכלל אסכים להשלים עם זה שזה מה שהיה.
הערכתי אותו ועדיין אני מעריכה אותו. ואהבתי אותו גם, בזמן הקצר שהיה לנו. תמיד אמרתי לו- מבחינתי הטוב עלה על הרע כי זו טיבה של האהבה. אולי הוא צודק, איך אפשר לאהוב מישהו שמכאיב לך? אם זה בדברים הקטנים, אם זה בכך שאתה לא יכול לעולם לומר מה שאתה מרגיש כי זה לא נח, מטריח, יותר מדי פוגע בזרימה, אם זה בכך שאף אחד, אפילו לא את, לא רואה את המקומות שאת פוגעת בעצמך בשביל להיות עבורו מי ומה שהוא צריך?
רשמתי שהוא גם אלים. כן, יש בו אלימות כפי שיש בי. אבל עדיין ישנו שם חסך בתחום המודעות שהופך את זה למורכב אפילו מכדי להעלות את זה ברמת הדיבור.
ועדיין קיוויתי ומקווה שהוא אי פעם יראה דברים מהמקום שאני חוויתי אותם ויבין יחד איתי מה בדיוק היה פה. כי להגיע מהמקום המרצה למקום שהופכים הכל עליך זה מבלבל.
אנחנו כבר לא נבין יחד כמו שייחלתי איך לא דורכים אחד לשני על הפצעים. אני אצטרך להבין לבד כנראה. איך להגן על הפצעים שלי ואיך למצוא את זה שהפצעים שלי לא מטרגרים אותו. הפחד שלי וחוסר הביטחון שלי לא מרתיעים אותו. אין בו פחד לעטוף אותי ולתת לי מקום. והוא מסוגל לפתוח את הלב בלי מגבלות זמן, מקום ונסיבות עבורי. איתו אני כבר יודעת שזה לא יקרה. ועדיין, יש בי שביב תקווה.
אני כנראה אופטימית ללא תקנה וללא היגיון.