ביום שבאתי עד אליו כנראה הרגשתי שזו הפעם האחרונה. כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. טעמה המר של התובנה שאני נותנת את כולי למי שאינו משיב לי באותו מטבע נצרב על הלשון.
הוא כלל לא הבין על מה אני מדברת. איך אני לא מסתפקת במה שהוא נותן? הרי הוא זה שקשה לו ללכת אפילו את המייל הבודד עד אליי.
ואני לא יכולה. צעדתי כבר כמה אלפי מיילים לקראתך. נשאר לך רק מייל בודד עד אליי. אבל אני לא יכולה לחצות אותו עבורך.
אני לא יכולה לגרום לך להרגיש מה שאני מרגישה ולראות את הצד שלי. את הלילות שאני עורגת בהם אליך. בידיעה שאתה לא רואה את הזמן הזה בין פגישותינו באותו אופן כמוני.
נאלצתי לסגת. אבל זו לא היתה נטישה כי הלב שלי שייך לך רק הגוף מפחד עוד להיפגע. אתה בחרת לנטוש.
תחזור אליי דאדי.
עם כוחות מחודשים. עם תובנות ועם רצון להתגבר על הקשיים ולהעז לחלום שניתן לקבל אהבה כזו.
תבין שאני לא צריכה שום דבר חוץ ממך. שום קישוט, שום חפץ. שום מחווה גרנדיוזית. שום הוכחה.
אני פשוט צריכה שתרצה להיות שם איתי בכל מצב. בגשם, בשלג, בבוץ של כל אחד מאיתנו. ושאין יותר לבד.
אני צריכה להרגיש אותך שאתה שם. ואת זה ניתן להרגיש ואי אפשר לטעות בכך. אי אפשר לזייף את זה, כשמישהו שם ונותן מעצמו. ואתה מרגיש את זה איתי.
אני צריכה שתרצה לפגוש אותי בדיוק באמצע. אני לא יכולה לעשות את הכל בעצמי עבורנו.
ביקשתי ממך רק דבר אחד- ללכת מייל אחד לקראתי ולראות גם את הרגש שלי. ולהבין אותו ולתת לו מקום להתבטא. ללטף גם את הפצעים שלי.
תמונה שצילמתי רק עבורך, דאדי.
אני הילדונת שלך.
שיחה מעניינת וחשובה שעלתה בפרטי כתגובה לפוסט זה ולפוסט קודם:
הוא: זה בהקשר למילים האילו שכתבת,
״אם אתה יודע רק להפנות אצבע החוצה ולא אל עצמך, אתה גם לא בשבילי.״
ולאיזה פתגם זה הזכיר לי
אני: מודעת לזה שנפגעתי מדברים שלא אמורים לפגוע אבל זה גם אמור להשפיע לצד ההפוך אם כך ועדיין הואשמתי כל פעם שאני פוגעת בכוונה וגם אם לא, פוגעת בכלל למרות שהשתדלתי שלא
הוא: אני מאמין שעמוק בפנים את יודעת היכן היית בסדר והיכן לא.
ואם לא זו גם בעיה.
אני: בעיה שאני כבר לא יודעת מי אני ומה נכון ומה לא? אני מודה שאני לפעמים מתבלבלת כבר מקולות חיצוניים אבל אתה צודק, בפנים יש לי את האגנדה שלי. פשוט כשמישהו שאתה אוהב כל הזמן אומר לך שאתה טועה זה מתחיל לחלחל. ומי מאיתנו צודק בעצם כשכל אחד טוען משהו הפוך?
