אתמול נזפתי בבתי הקטנה והיא קיבלה את אותה הנזיפה מהמנהלת שלה היום בבית הספר, בנוכחותי.
המנהלת: את יודעת שזה חמור מאוד מה שאמרת?
בתי: כן אני יודעת
המנהלת: יש ילדים שבאמת אין להם סנדוויץ' להביא מהבית. אנחנו לא נביך אותם. אין לנו זכות לומר להם שום דבר על זה.
בתי: כן אני מבינה
ואני נזכרתי בשיחה על המדיח. כזו שהפכה לבדיחה. שממנה כביכול למדנו שאני קטנונית ושאין לי זכות להיפגע.
הוא: למה אין לך מדיח? זה אקולוגי את יודעת? אז מה אם יש לך מעט כלים? זה רק שישה ליטר להדחה. זה לא הגיוני.
אני: אבל אני אוהבת להדיח כלים ביד, אין לי הרבה ולא רוצה מדיח.
והרגשתי באותו מעמד ככ לא נח, שיפוטי. והעזתי אפילו לבטא מה שאני מרגישה בקול רם, טעות מספר שתיים.
למה לעזאזל זה בסדר להביך אותי ככה?
אולי כשעברתי דירה בחופזה לפני כמעט שלוש שנים והייתי צריכה בעיקר לרהט שני חדרי ילדים יש מניין וסלון וחדר שינה, והגרוש לא העביר גרוש מחובותיו, לא היה לי סכום למדיח והוא לא היה בסדר העדיפויות שלי כי בסוף זו פונקציה שאני יכולה גם למלא לבד?
איך זה שילדים אמורים לדעת שאסור להביך אדם על בחירותיו או מצבו ומבוגרים חכמים ונבונים ומנוסים לא?
