יומנה של שפחה שהתפכחה

שוב לא ישנה.

השינה ניטלה ממני yet again אחרי תקופה שקיבלתי אותה סופסוף בחזרה.

הבעיה שאני לא שלמה. אף פעם.

עשיתי את הבחירה הנכונה?

אני יודעת בפנים והגוף שלי זועק לי שכן. למרות שהרגש זעק תישארי ותספגי עוד.

הוא: יכולת להתקע במצב הזה חודשים, אפילו שנים. מלקטת פירורים של אהבה. אני גאה בך ממש, זה לא מובן מאליו לקום וללכת. לשים גבול.

זה שחתכת את זה אחרי חודשיים זה מהמם, זה לזהות סכנה ולהתרחק.

יש גבולות, שמת גבול ברור וחתכת את זה.

זה למה חשוב לי שלא תכעסי על עצמך.

את לא נתת שידרכו עלייך, את לא הפכת לפסיבית רק כדי לקבל את הסם שלך.

נכון, יכולתי לרקוד את הטנגו של צעד קדימה, שניים אחורה, עוד שנים.

אבל הגוף שלי מציל אותי.

הוא מעלה בי תחושות קבס, הוא מחניק בי גושים בגרון, הוא דחק בי כבר להעלות מחוות קשות וציניות בשעת דיבור.

הוא שומר עליי שכואב לי למרות שאני אוהבת ומתמסרת. שהכאב הזה לא מגיע משום מקום. הוא בא להזכיר לי שהאדם בצד השני צריך לכבד את הרגשות שלי ולקחת אותם בחשבון בדיוק כמו את שלו. ושאני אכבד אותם גם. ושלא אקבל עליי להרגיש ולעשות בשביל שנינו.