יש משהו מספק באופן ייחודי בצחצוח נעליים, במיוחד כשהנעליים שייכות למישהי מקסימה כמו הידידה היקרה שלי.
יש משהו מאוד מספק בנעליים מבריקות. מדובר בתשומת לב לפרטים, בסיפוק מלראות משהו גנרי הופך למשהו זוהר. אבל יותר מזה, לא רק ליטשתי את הנעליים שלה; חגגתי את הידידות שלנו, את החן שלה, ואת השמחה לשרת מישהי שאני כל כך מעריץ.
זה טקס שהופך רגע פשוט למשהו מיוחד באמת.
ישבתי על הרצפה למרגלותיה. ראשית, ניקיתי את נעלי הסטילטו השחורות והאלגנטיות שלה, וחשתי ריגוש מהמחשבה על החזרת הברק שלהן.
אחר כך, היו נעלי עור חום קלאסיות. לקחתי את הזמן שלי. הידידה לא הסירה ממני את עינייה היפות ולו לרגע אחד.
אבל הרגע שבאמת כבש אותי היה כשהיא אפשרה לי להשתחוות לרגליה.
זו לא הייתה רק מחווה פיזית; אלא אקט של כבוד והערכה. הרגשתי חיבור עמוק, הזדמנות להביע את הערצתי כלפיה, באופן שמילים לא מצליחות להעביר. היופי שלה, הכרת התודה שלי והנעליים, ש"גשרו" על הרגע הזה.
בעולם שלעיתים קרובות חולף על פנינו, הקדשת זמן לרגעים הקטנים האלה של חיבור, היא מה שבאמת מעשיר את חיינו.