אמנות הכניעה

זה התחיל כמעט במקרה.

שיחה קלילה במטבח המשרדי, בדיחה שהתגלגלה לאט למשהו אחר. הם עמדו שם יחד, זוג צעיר, בטוחים בעצמם, יפים בלי להתאמץ. הוא עם החיוך השקט של מי שיודע שיש לו שליטה, והיא עם מבט חכם, כזה שרואה דרך אנשים.

היא קלטה את זה ראשונה.
לא אמרה כלום— רק שאלה שאלה אחת, פשוטה מדי.
ואיכשהו, עניתי יותר ממה שהתכוונתי.

מאותו רגע, הכל השתנה.

כשהם הציעו שאעזור להם קצת בבית, זה נאמר בטון אגבי. כמעט חברי.

אבל שנינו ידענו שזה לא רק ניקיון.

זה היה סדר. תפקיד. מקום ברור.

הייתי מגיע, והם היו שם - יושבים על הספה, מדברים על תכנות, על השקעות, על דברים שלא שייכים לי. ואני עובר ביניהם בשקט, מסדר, מנקה, מקשיב. כל תנועה שלי נבחנת בלי שיאמרו מילה.

והם צוחקים.
ואני?
אני מרגיש משהו נפתח בתוכי. מין חום מוזר של שקט. לדעת מה מצופה ממני. לא יותר, לא פחות.

לפעמים, כשאני מסיים, אני עוצר.
מוריד מבט.
משתחווה להם קלות - לא כי ביקשו, אלא כי זה מרגיש נכון.
והיא מחייכת.

וזה מספיק.

אין צורך במילים גדולות, או בהסברים.
יש רק שלושה אנשים בחדר, כל אחד במקום שלו,
וזה, בצורה שקטה ומפתיעה, מרגיש נכון.

גם כשאני לבד, גם בלילה, המחשבות חוזרות אליהם שוב ושוב, כמו חלום עיקש שאני לא רוצה להתעורר ממנו. יש בי תשוקה עמוקה, להיות קרוב אליהם עד כדי ביטול עצמי—לנשק את האדמה שהם דורכים עליה, לא כמחווה גופנית אלא כהכרה מוחלטת במעמד שלהם מעליי. בינתיים אני מסתפק במה שיש, בלהיות השפוט שלהם בשתיקה, בתפקיד הקטן והברור, אבל בפנים זה בוער: לא להסתתר, לא ללחוש, אלא לעמוד בגלוי ולהצהיר שאני שייך להם, שמקומי תחתיהם, שאני מוכן להיות עפר לרגליהם מרצון. זו לא השפלה בעיניי—זו כמיהה לסדר מוחלט, לידיעה ברורה מי הם ומי אני מולם, ולשקט שמגיע רק כשאני נותן לעצמי לשקוע לגמרי תחתיהם.
 
דווקא היא מפתיעה אותי בחמלה שלה. היא רואה עד כמה הרצון שלי להיות קטן ושייך שורף מבפנים, ולרגע אחד היא מרככת את המבט. בלי מילים מיותרות היא מרשה לי להחזיק את הכפכפים שלה כאילו הם סמל לנוכחותה גם כשהיא מתרחקת. רק להיות קרוב לדבר שנגע בה, שנושא את המשקל שלה. 

יש רגע שבו אני נעלם מהחלל המשותף. מאחורי דלת סגורה, בלי למהר ובלי צורך להסביר לעצמי כלום, אני מתייחד עם הכפכפים שלה. אני נשאר שם קצת יותר ממה שתכננתי, נהנה עד הסוף מהאפשרות להיות לבד עם הכמיהה שלי, לטעום את הגומי ואת הטעם המלוח של כפות רגליה של מלכתי. ואז חוזר—מסודר, שקט, אבל עמוק בפנים יודע שזה רק העמיק את הקשר ואת הרצון להיות עוד יותר תחתיהם.

הוא מנתק את השיחה בחיוך של סיפוק, משליך את הטלפון הצידה ומתפנה להביט למטה, אליי – היצור הממושקף והרועד ששוכב למרגלותיו. המבט שלו סורק את הפנים שלי; הוא רואה את המשקפיים המלוכלכים שלי, שמעוכים מהלחץ של הרגליים שלו, את השיניים שלי שנחשפות בנשימות הכבדות, ואת הלב שלי שמרקיד לי את החזה מתחת לבגדים.

"סיימתי," הוא אומר לי בטון סמכותי ומזלזל, "הרגליים שלי מתוחות מהיום הזה, ואתה כאן כדי להרגיע אותן. תתחיל לעבוד, ותוודא שאתה עובר על כל סנטימטר. הלשון המלוכלכת שלך היא בדיוק מה שהן צריכות עכשיו".

אני מתחיל את הטקס המשפיל שלי. אני מצמיד את הלשון לכף הרגל שלו, עובר מהעקב הקשה ועד לרווחים שבין האצבעות. הטעם חריף ומלוח, מלא בחום של גבר דומיננטי ומחוזר, ואני בולע הכל – את האבק, הזיעה והריח שאני מסניף לתוכי. אני מרגיש איך כל ליקוק וליקוק מוחק עוד פיסה מהגאווה שלי; אני נהנה לראות אותו צופה בי מלמעלה.

"תראו איך הוא נהנה מהזוהמה שלי," הוא מסנן לעצמו בבוז מעליי, "אף אישה לא הייתה מסתכלת עליו, אז הוא נאלץ להסתפק בלנקות לי את הרגליים". הלעג שלו הוא הדלק שלי. העובדה שאני כל כך לא מחוזר וכל כך נחות ממנו היא זו שגורמת ללב שלי להשתולל.

ככל שאני מעמיק את השירות שלי, ככל שהלשון שלי מנקה את העור שלו והאף שלי סופג את הריח החזק, הגוף שלי מגיע לנקודת האל-חזור. הידיעה שאני גומר בתור "הדום", בתור מנקה רגליים מושפל שלא נחשב לגבר בעיניו, היא זו שדוחפת אותי לקצה.

כשהוא מרגיש את הגוף שלי מתקשח ורועד תחתיו, הוא נועץ את כף הרגל שלו עמוק יותר לתוך הפנים שלי, מוחץ אותי אל הרצפה בבוז אחרון. את כף רגלו השנייה הוא נועץ באיבר שלי. ברגע הזה, הכל מתפרץ. אני גומר לתוך המכנסיים שלי, משותק תחת המשקל שלו, כשהלשון שלי עדיין צמודה לעקב שלו. זה פורקן של מישהו שאיבד הכל ומצא את עצמו בתוך האפסות המוחלטת.

הוא מרגיש את הרעידות שלי וצוחק צחוק קצר ומלא בוז. "סיימת? יופי. עכשיו תנקה את עצמך ותחזור להיות השטיח שלי עד שאני אחליט אחרת". אני נשאר שם, מרוקן, מלוכלך ומאושר מהעובדה שבעיניו אני תמיד אהיה רק רהיט שימושי ולא מחוזר.

הבוקר שאחרי מגיע, והאור הבהיר שחודר דרך החלון רק מדגיש כמה אני נראה עלוב בתוך המציאות הזו. אני קם מהרצפה, הגוף שלי תפוס מהשעות שבהן שימשתי כהדום, והדבר הראשון שאני מרגיש כשאני בולע רוק הוא הטעם המלוח של כפות הרגליים שלו. זה טעם שנשאר איתי, תזכורת חיה לכל מה שבלעתי וניקיתי אמש עם הלשון המלוכלכת שלי.

אני ניגש למטבח, והוא כבר יושב שם, נראה זוהר ודומיננטי כתמיד, מוכן לכבוש עוד יום של חיזורים והצלחות בזמן שאני רק ה"כלום" שלו.

הוא אפילו לא מסתכל עליי כשהוא נוקש באצבעותיו ומורה לי: "הקפה שלי, עכשיו".

אני מרגיש גאווה מוזרה בזה שאני נושא את הלכלוך שלו בתוכי.

אני מגיש לו את הכוס כשאני שוב על הברכיים, הגב שלי משמש לו כמשענת זמנית בזמן שהוא לוגם. הלב שלי דופק בחוזקה כשהוא מביט בי בבוז ואומר: "אתה מריח כמו הרגליים שלי, וזה הריח הכי טוב שיכול להיות ליצור כמוך. עכשיו, תתחיל לנקות את הנעליים שאני הולך לנעול היום, ותשתמש ברוק שלך כדי להבריק אותן".

ההתמסרות: אני לוקח את הנעליים שלו, ובעוד הטעם של הרגליים שלו עדיין חי בפי, אני מתחיל ללקק את העור שלהן. אני מרגיש שאני נמחק לחלוטין – אין לי רצונות, אין לי כבוד, יש רק את הטעם שלו ואת הפקודות שלו.

הידיעה שאני מתחיל את היום שלי כשהפה שלי מלא בשאריות מהגוף שלו, בזמן שהוא יוצא לעולם כגבר מבוקש ומצליח, היא האישור הכי עמוק לכך שאני באמת רק הרהיט המבוזה שלו.

הם זוג צעיר ויפה,
היא בלונדינית, בהירה, מתוקתקת.
הוא גבוה, מביט, שופט.
אני למרגלותיהם, שותק.

רוכן, מקרצף את הרצפה,
הם שותים קפה מעליי,
מתעלמים ממני — כאילו איני.

שיירים של סבון בידיי,
הלב נשטף — בבושה.
הגוף כפוף, הכבוד נשבר.

היא לוחשת: "אפשר יותר טוב."
הוא ממלמל: "הוא לא באמת מבין."
אני רק מנקה — בלי קול, בלי שם,
הם לעולם לא יראו אותי אדם.

וכשסיימתי — עדיין שפוף,
הם אומרים: "תסתלק." בקור, בחדות.
אני הולך, הדלת נסגרת,
משאיר שם חלק ממני — מאחור.

דירה זרה, לא שלי, אבל אני מנקה כאילו כן
היא יושבת שם, בלונדינית יפהפייה, שותקת
רגליים יחפות על השולחן, לא אכפת לה ממני
היא בלפטופ, מרוכזת, אפילו לא מסתכלת

אני עובר עם הסמרטוט, כל תנועה מדודה
לא מפספס פינה, לא שוכח קו בין האריחים
הלב דופק – אני רק רוצה שתהיה מרוצה
רוצה שתראה – שאני משתדל, שאני מדויק

העיניים שלי בורחות אליה שוב ושוב
איך היא נראית, כמה יפה, כמה קרה
השיער שלה זהב, נופל לה על הכתף

אני מזיע, לא מהחום – מהלחץ
שלא תחשוב שאני מרושל או עצלן
כל גרגר אבק – בגידה, כל טעות – כישלון
וכל צחצוח – תפילה בשקט, שתבחין בי

רוצה שתחשוב שאני שווה משהו
שאני לא סתם אחד שבא לנקות
אולי תסתכל, אולי תחייך, אולי תגיד מילה
אבל היא רק שם, יפה, ושותקת מולי.

אני גאה להיות פה, לידה, לרגליה
אין בי בושה, רק תקווה קטנה בלב
שהיא תראה אותי – ותגיד את המילים שחיכיתי להן

שאני נועדתי לזה
שאני השפוט שלה, היחיד, הנבחר
שאני עושה את זה טוב, בדיוק כמו שצריך
שהיא לא צריכה לבקש – אני כבר יודע

אני רוצה שתביט בי סוף סוף
שתראה כמה אני שייך לה,
כמה טוב לי בתפקיד הזה

ושהיא תלחש לי, בלי חיוך:
"אתה שלי. תמיד היית שלי.
זה המקום שלך – על הברכיים עם סמרטוט ביד."

אבל היא לא מסתכלת.
אני שקוף בחדר הזה,
כמו עוד חפץ – שימושי, זמני, נעלם.

ואז, בלי להרים את הראש
היא מצביעה בקצה האצבע,
"צחצח גם את הנעליים שלו,"
אומרת בקור, כאילו זו לא השפלה.

הוא יושב שם, משועמם,
רגליים פסוקות, חיוך קטן בזווית הפה
הנעליים שלו מבריקות –
אבל אני מצחצח, כי היא אמרה.

הלב שלי נמעך
לא מההשפלה – מהאדישות
מהשקט שבו היא מוחקת אותי

אני עושה מה שהיא אומרת
לא כי אני חייב –
אלא כי אני שלה
גם כשהיא לא רוצה בי.

דירה אפלולית,
שמיכה רכה,
סרט רומנטי,
קולות צחוק.

הם צמודים,
מתכרבלים יחד,
נשימות סדורות,
ידיים שלובות.

אני יושב לרגליהם,
ראש מורכן,
לב פועם.

כפות רגליהם יחפות,
עור חמים,
תנועה קלה.

אני לוחץ,
מעסה ברוך,
בלי מילים.

הם מביטים,
חיוך קטן,
מבט של רכות.

אני נמס,
בתוך השקט,
בתוך התפקיד.

אני נושק לרגליהם,
יודע מקומי,
מכיר תפקידי.

בלי לבקש,
בלי לצפות,
רק להיות,
ולשרת.

הם שם למעלה,
אני כאן למטה,
מרצון מלא,
בלב שלם.

היא קמה לאט,

הלכת למטבח,
חוזרת אליי,
עם צלחת ביד.

מניחה אותה, על הרצפה,
שאריות חמות,

אני לא שואל,
רק מבין,
זה שלי,
וזה מספיק.

אני אוכל לאט,
בידיים, בלי סכו"ם,

לשוני נוגעת,
בקצוות הצלחת,
מלקקת שקט,
משאירה אותה ריקה.

הם מביטים בי,
בלי מילים,
מאשרים בעיניים,
להתקרב עוד.

אני גוחן,
ידיים מאחור,
בנשימה עצורה.

אני מתקרב באטיות,
שפתיי פוגשות את כפות רגליהם,
רכות, חמימות, שקטות.

אני נושק להן בתשוקה,
בכניעה מלאה,

הם לא מדברים,
לא צריכים.
המבט שלהם מספיק.

היא סוטרת, הוא מחייך, ואני מתמכר.

הברכיים שורפות כבר, אבל אני לא זז.

היא עומדת מולי, גבוהה, יציבה, עם החיוך הזה שמבשר צרות.

והוא, בן הזוג שלה, יושב על הספה, מתמתח כאילו הוא בהקרנה פרטית.

והמופע? אני.

בלי הרבה אזהרה, היד שלה נוחתת על הלחי שלי. סטירה לא חזקה מדי, אבל מספיק כדי להשמיע צליל חד בחדר הדומם.

היא מסתכלת עליו, מחכה לאישור. הוא מחייך, והיא יודעת – אפשר להמשיך.

היא צוחקת. הוא צוחק.

ואני? אני מחייך גם. חיוך קטן כזה, של מי שכבר מזמן ויתר על הגאווה והתחיל ליהנות מהתפקיד שקיבל בחיים.

הפנים שלי כואבות, הלב שלי שקט.

היא ממשיכה להנחית עליי סטירה אחרי סטירה. כל אחת מדויקת, לא אלימה, אבל מלאה בבוז. הפנים שלי כבר צורבות, האוזן שלי מצלצלת, והוא רק יושב שם, בוחן אותי.

"אתה כלום, אתה יודע את זה?" היא לוחשת, כמעט בעדינות. "גבר בלי עמוד שדרה".

"תגיד תודה שאנחנו מבזבזים עליך זמן," היא אומרת, והחיוך שלה דוקר יותר מהסטירות.

אני שותק. כי זה מה שמצופה ממני.

כשהיא מסיימת, הם מסתכלים אחד על השנייה, מהנהנים, ואז אליי.

"אתה רשאי," היא אומרת.

אני יורד עד הרצפה, משתחווה, לא ממהר לקום.

"תודה לכם," אני לוחש. "באמת, תודה."

הם לא עונים. הם לא צריכים.

אני יודע בדיוק מה אני בשבילם – שובר שגרה, כלי משחק, אולי בכלל מראה שמחזירה להם את מה שהם הכי אוהבים בעצמם: הכוח.

וזה בסדר. באמת.

כי יש רגעים שבהם אתה לא צריך להיות הגיבור, או אפילו הדמות המשנית.

לפעמים אתה פשוט הרהיט בסצנה של מישהו אחר.

יש בזה משהו ממכר. סמרטוט בהסכמה מלאה.

ההשפלה, הצחוק שלהם, התחושה שאתה שקוף – כל אלה איכשהו גורמים לך להרגיש.

ולפעמים, להרגיש זה יותר טוב מכלום.

הם לא ביקשו רשות. הם מעולם לא שאלו אותי אם אני מסכים — וזה היה כל הקסם.

בפעם הראשונה שהיא דרכה עליי, בלי לומר מילה, היא קבעה: אתה כאן למטה. ואנחנו כאן למעלה.

לא קראנו לזה בשם. לא אז. הם פשוט צחקו. צחוק רך, כמעט אגבי — כאילו מה שקורה בינינו הוא חלק מסצנה יומיומית. כאילו זה רק טבעי שגבר בן שלושים יתפתל על הרצפה, השטיח שעליו דורכים, שישתוק ויבלע רוק בכל פעם שהם רומסים ומשפילים אותו.

הם אהבו להעמיד פנים שזה משחק. אולי באמת זה היה. כללים ברורים לא היו, רק מצבים. סיטואציות. מחוות קטנות שהפכו לטקסים.

הם היו נכנסים לחדר — הוא ראשון, היא אחריו — ופוסעים לאט, בנחת. ואני כבר הייתי שם, לרוב על ארבע, לפעמים שכוב לגמרי, ראש מוטה כלפי מטה. לפעמים בעיניים עצומות, לפעמים לא.

אני זוכר את הפעם שבה היא לחשה לו, ממש מעלי: "הוא אפילו לא נושם בקול. כמו שטיח אמיתי."
והוא ענה, כמעט בלי להסתכל: "אולי כדאי לבדוק אם הוא בכלל מרגיש משהו."
ואז הוא דרך עליי, במתינות. לא באלימות — רק לחיצה יציבה, יציבה מאוד, באמצע החזה. כל האוויר ברח לי, ולא רק מהריאות. גם מהאגו. גם מהמהות הגברית שחשבתי שפעם הייתה לי.

אבל אני רציתי את זה.

הם לא דיברו עליי מחוץ לחדר. בחיים האמיתיים, היינו שלושה אנשים מנומסים. אני — קולגה. היא — שנונה, עוצמתית, עם חיוך של אחת שיודעת דברים שאחרים לא. והוא — שקט, בטוח בעצמו.

בלילה, כשהם היו עומדים מעליי — היא יחפה, הוא בנעליים — הם דיברו כאילו אני בכלל לא שם. לפעמים על העבודה, לפעמים על סרט שראו. מדי פעם אחד מהם היה מצחקק פתאום, בלי הקשר, ובלי הסבר. כאילו משהו בי, בדרך שבה הייתי שרוע שם, סיפק להם את הבדיחה המושלמת.

והצחוק הזה... אלוהים.
זה לא היה צחוק אכזרי. זה לא היה לעג. זו הייתה שמחה טהורה, לא מרוסנת, של מי שמצאו לעצמם כלי משחק מוזר.

היא דרכה עלי בכפות רגליים קטנות, מחושבות, תמיד עם שיווי משקל מושלם. הוא — כבד יותר, ישיר יותר. היה לו משהו כמעט מדעי בדריכה. כאילו הוא מודד את תגובתי בכל פעם. לפעמים היה לוחץ בדיוק באותו מקום שבו ידע שזה מכאיב, רק כדי לוודא: "הוא עדיין כאן. הוא עדיין מרגיש."

ובכל דריכה כזו, בכל רגע שבו הרגשתי שאני מאבד אחיזה במה שנקרא "כבוד", התקרבתי עוד צעד אחד אל עונג שלא דמיינתי שקיים.

בסוף כל מפגש, אחרי שדרכו עליי, שחקו בי, צחקו — הייתי קם על ברכיי. לא מייד. קודם הייתי שוכב עוד רגע ארוך על הרצפה, נותן לעקבותיהם להתפזר לאט בגופי. רק אז, כמו בטקס דתי, הייתי מתרומם לכריעה.

אני זוכר איך הייתי נוגע ברגליה בעדינות, מצמיד את שפתי לקצה אצבעותיה — לא מתוך חובה, אלא מתוך צורך עמוק. ואז, בפנים מבוישות אך משתוקקות, הייתי פונה אליהם בתחנון.

"אני רוצה מאוד שניפגש גם בשבוע הבא".

הוא היה מסתכל עליה, ואז עליי — עיניו חודרות, חסרות רחמים — ולפעמים, היה מצווה עליי לשכב על הגב, ואז היה מניח את רגלו שוב, הפעם ישר על מרכז גבריותי. לא בתנועה מהירה, לא באלימות. דווקא בעדינות המתמשכת הייתה ההשפלה האמיתית.

באותו רגע, מתחת למשקלו, לא נותר בי ספק. הוא האדון. ואני — לא שווה מאום. אפס. כלי. 

המחשבה שחלפה בי לא הייתה פרי דמיון, אלא התגלות. ראיתי אותו בעיני רוחי, לבוש בגדי מלוכה, יושב על כס מלכות גבוה, מוקף בהמון. אנשים מריעים לו, משתאים לנוכחותו. ולרגליו — אני. פרוש. שטיח אנושי שמוחק את עצמו כדי לא להפריע לצעדי האדון שלו.

והוא לא מביט בי. לא באמת. כי למה שיביט? המלך לא עוצר להתפעל מהאובייקטים שתחתיו. הוא רק דורך. משתמש. וזה מספיק.

באותם רגעים לא נותר ממני הרבה. רק רסיסים של גבר.

אבל אני רציתי את זה. ביקשתי את זה. התחננתי לזה.

דני ונוגה עבדו יחד כבר כמה שנים. הוא היה טיפוס שקט ומופנם, תמיד מוכן לעזור לכל מי שזקוק. היא, לעומת זאת, הייתה אנרגטית, דעתנית, ותמיד במרכז תשומת הלב. הקשר ביניהם התחיל כידידות רגילה: שיחות קלילות במטבחון, צחוקים בהפסקות, ולעיתים גם שיתוף ברגעים אישיים.

יום אחד, לאחר שסיימו את יום העבודה, נוגה הציעה לדני להצטרף אליה לקניון.
"אני צריכה לקנות כמה דברים, ואתה נראה כמו מישהו שיכול לעזור לי עם ההחלטות," היא אמרה בחיוך רחב.

דני, שתמיד התקשה לסרב, הסכים. השניים הסתובבו בין החנויות, ובכל פעם שנוגה קנתה משהו, היא פשוט הגישה את השקיות לדני.
"אתה לא מתנגד, נכון?" שאלה בחיוך מתגרה.
"לא, בטח שלא," הוא ענה, נושא ערמות של שקיות צבעוניות.

לאט-לאט נוגה התחילה לשים לב שמשהו משונה קורה. דני לא רק שלא התנגד לדרישותיה; הוא נראה כאילו הוא נהנה מזה.
"אתה יודע," היא אמרה לפתע, "אתה השפוט הכי טוב שהיה לי אי פעם."
דני רק חייך, קצת נבוך אבל גם קצת מרוצה.

כשהשניים הגיעו לבית הקפה בקניון, נוגה פגשה את חברותיה.
"תראו מה הבאתי איתי!" היא הכריזה בצחוק. "השפוט שלי, שמחזיק לי את השקיות כמו מקצוען."
היא הצביעה עליו, עומד עם ערמות של שקיות עד שהיו לו בקושי שתי ידיים פנויות.

החברות פרצו בצחוק.
"וואו, הוא ממש מאולף," אמרה אחת מהן.
"תגידי," צחקה אחרת, "את משלמת לו על זה, או שזה בהתנדבות?"

נוגה ניצלה את הרגע כדי להוסיף עוד.
"דני," היא פנתה אליו בקול מתנשא, "לך תביא לי קפה הפוך. ותדאג שיחממו אותו כמו שצריך".

דני הנהן בשקט וניגש לדלפק. כשהתרחק, נוגה פנתה לחברותיה וצחקה: "הוא כזה תמים. אני אומרת לו משהו, והוא ישר עושה."

הצחוק סביב השולחן הלך וגבר, ובינתיים דני חזר עם הקפה. נוגה קיבלה אותו בלי להודות לו, רק זרקה מבט ובדקה אם זה כמו שהיא אוהבת.
"סוף סוף עשית משהו כמו שצריך," אמרה בלעג, וחברותיה שוב פרצו בצחוק.

אבל בעוד שהן ראו את המצב כהשפלה, דני נראה כמי שלא מוטרד בכלל. הוא חייך בשקט, כאילו שום דבר לא קרה.
"אתה ממש אוהב להיות השפוט שלי, נכון?" שאלה אותו נוגה בגיחוך.
"אני אוהב לראות אותך מחייכת," ענה בפשטות, מה שהשאיר את נוגה וחברותיה מופתעות לרגע.

החברות גיחכו, ודני חייך במבוכה, אבל לא אמר מילה.
"את יודעת," אמרה אחת מהן, "אם הוא כל כך נהנה להיות שפוט, למה שלא תנצלי את זה קצת יותר?"
נוגה קלטה את ההזדמנות והמשיכה להציב לדני משימות קטנות, רק כדי לראות עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת.

אבל מה שהפתיע אותה יותר מכל היה שדני מעולם לא התלונן.
"אתה באמת נהנה מזה?" היא שאלה יום אחד, כשהם נשארו לבד.
"נראה לי שכן," הוא ענה בפשטות. "אני אוהב לעזור לך. ואם זה משמח אותך, אז למה לא?"

נוגה, שהייתה רגילה לראות גברים מנסים להרשים אותה בדרכים אחרות, הופתעה מכנותו של דני. ככל שהזמן עבר, היא הבינה שמה שנראה לה כ"שעשוע זמני" הפך לקשר אמיתי ועמוק יותר.