הם לא ביקשו רשות. הם מעולם לא שאלו אותי אם אני מסכים — וזה היה כל הקסם.
בפעם הראשונה שהיא דרכה עליי, בלי לומר מילה, היא קבעה: אתה כאן למטה. ואנחנו כאן למעלה.
לא קראנו לזה בשם. לא אז. הם פשוט צחקו. צחוק רך, כמעט אגבי — כאילו מה שקורה בינינו הוא חלק מסצנה יומיומית. כאילו זה רק טבעי שגבר בן שלושים יתפתל על הרצפה, השטיח שעליו דורכים, שישתוק ויבלע רוק בכל פעם שהם רומסים ומשפילים אותו.
הם אהבו להעמיד פנים שזה משחק. אולי באמת זה היה. כללים ברורים לא היו, רק מצבים. סיטואציות. מחוות קטנות שהפכו לטקסים.
הם היו נכנסים לחדר — הוא ראשון, היא אחריו — ופוסעים לאט, בנחת. ואני כבר הייתי שם, לרוב על ארבע, לפעמים שכוב לגמרי, ראש מוטה כלפי מטה. לפעמים בעיניים עצומות, לפעמים לא.
אני זוכר את הפעם שבה היא לחשה לו, ממש מעלי: "הוא אפילו לא נושם בקול. כמו שטיח אמיתי."
והוא ענה, כמעט בלי להסתכל: "אולי כדאי לבדוק אם הוא בכלל מרגיש משהו."
ואז הוא דרך עליי, במתינות. לא באלימות — רק לחיצה יציבה, יציבה מאוד, באמצע החזה. כל האוויר ברח לי, ולא רק מהריאות. גם מהאגו. גם מהמהות הגברית שחשבתי שפעם הייתה לי.
אבל אני רציתי את זה.
הם לא דיברו עליי מחוץ לחדר. בחיים האמיתיים, היינו שלושה אנשים מנומסים. אני — קולגה. היא — שנונה, עוצמתית, עם חיוך של אחת שיודעת דברים שאחרים לא. והוא — שקט, בטוח בעצמו.
בלילה, כשהם היו עומדים מעליי — היא יחפה, הוא בנעליים — הם דיברו כאילו אני בכלל לא שם. לפעמים על העבודה, לפעמים על סרט שראו. מדי פעם אחד מהם היה מצחקק פתאום, בלי הקשר, ובלי הסבר. כאילו משהו בי, בדרך שבה הייתי שרוע שם, סיפק להם את הבדיחה המושלמת.
והצחוק הזה... אלוהים.
זה לא היה צחוק אכזרי. זה לא היה לעג. זו הייתה שמחה טהורה, לא מרוסנת, של מי שמצאו לעצמם כלי משחק מוזר.
היא דרכה עלי בכפות רגליים קטנות, מחושבות, תמיד עם שיווי משקל מושלם. הוא — כבד יותר, ישיר יותר. היה לו משהו כמעט מדעי בדריכה. כאילו הוא מודד את תגובתי בכל פעם. לפעמים היה לוחץ בדיוק באותו מקום שבו ידע שזה מכאיב, רק כדי לוודא: "הוא עדיין כאן. הוא עדיין מרגיש."
ובכל דריכה כזו, בכל רגע שבו הרגשתי שאני מאבד אחיזה במה שנקרא "כבוד", התקרבתי עוד צעד אחד אל עונג שלא דמיינתי שקיים.
בסוף כל מפגש, אחרי שדרכו עליי, שחקו בי, צחקו — הייתי קם על ברכיי. לא מייד. קודם הייתי שוכב עוד רגע ארוך על הרצפה, נותן לעקבותיהם להתפזר לאט בגופי. רק אז, כמו בטקס דתי, הייתי מתרומם לכריעה.
אני זוכר איך הייתי נוגע ברגליה בעדינות, מצמיד את שפתי לקצה אצבעותיה — לא מתוך חובה, אלא מתוך צורך עמוק. ואז, בפנים מבוישות אך משתוקקות, הייתי פונה אליהם בתחנון.
"אני רוצה מאוד שניפגש גם בשבוע הבא".
הוא היה מסתכל עליה, ואז עליי — עיניו חודרות, חסרות רחמים — ולפעמים, היה מצווה עליי לשכב על הגב, ואז היה מניח את רגלו שוב, הפעם ישר על מרכז גבריותי. לא בתנועה מהירה, לא באלימות. דווקא בעדינות המתמשכת הייתה ההשפלה האמיתית.
באותו רגע, מתחת למשקלו, לא נותר בי ספק. הוא האדון. ואני — לא שווה מאום. אפס. כלי.
המחשבה שחלפה בי לא הייתה פרי דמיון, אלא התגלות. ראיתי אותו בעיני רוחי, לבוש בגדי מלוכה, יושב על כס מלכות גבוה, מוקף בהמון. אנשים מריעים לו, משתאים לנוכחותו. ולרגליו — אני. פרוש. שטיח אנושי שמוחק את עצמו כדי לא להפריע לצעדי האדון שלו.
והוא לא מביט בי. לא באמת. כי למה שיביט? המלך לא עוצר להתפעל מהאובייקטים שתחתיו. הוא רק דורך. משתמש. וזה מספיק.
באותם רגעים לא נותר ממני הרבה. רק רסיסים של גבר.
אבל אני רציתי את זה. ביקשתי את זה. התחננתי לזה.