דני ונוגה עבדו יחד כבר כמה שנים. הוא היה טיפוס שקט ומופנם, תמיד מוכן לעזור לכל מי שזקוק. היא, לעומת זאת, הייתה אנרגטית, דעתנית, ותמיד במרכז תשומת הלב. הקשר ביניהם התחיל כידידות רגילה: שיחות קלילות במטבחון, צחוקים בהפסקות, ולעיתים גם שיתוף ברגעים אישיים.
יום אחד, לאחר שסיימו את יום העבודה, נוגה הציעה לדני להצטרף אליה לקניון.
"אני צריכה לקנות כמה דברים, ואתה נראה כמו מישהו שיכול לעזור לי עם ההחלטות," היא אמרה בחיוך רחב.
דני, שתמיד התקשה לסרב, הסכים. השניים הסתובבו בין החנויות, ובכל פעם שנוגה קנתה משהו, היא פשוט הגישה את השקיות לדני.
"אתה לא מתנגד, נכון?" שאלה בחיוך מתגרה.
"לא, בטח שלא," הוא ענה, נושא ערמות של שקיות צבעוניות.
לאט-לאט נוגה התחילה לשים לב שמשהו משונה קורה. דני לא רק שלא התנגד לדרישותיה; הוא נראה כאילו הוא נהנה מזה.
"אתה יודע," היא אמרה לפתע, "אתה השפוט הכי טוב שהיה לי אי פעם."
דני רק חייך, קצת נבוך אבל גם קצת מרוצה.
כשהשניים הגיעו לבית הקפה בקניון, נוגה פגשה את חברותיה.
"תראו מה הבאתי איתי!" היא הכריזה בצחוק. "השפוט שלי, שמחזיק לי את השקיות כמו מקצוען."
היא הצביעה עליו, עומד עם ערמות של שקיות עד שהיו לו בקושי שתי ידיים פנויות.
החברות פרצו בצחוק.
"וואו, הוא ממש מאולף," אמרה אחת מהן.
"תגידי," צחקה אחרת, "את משלמת לו על זה, או שזה בהתנדבות?"
נוגה ניצלה את הרגע כדי להוסיף עוד.
"דני," היא פנתה אליו בקול מתנשא, "לך תביא לי קפה הפוך. ותדאג שיחממו אותו כמו שצריך".
דני הנהן בשקט וניגש לדלפק. כשהתרחק, נוגה פנתה לחברותיה וצחקה: "הוא כזה תמים. אני אומרת לו משהו, והוא ישר עושה."
הצחוק סביב השולחן הלך וגבר, ובינתיים דני חזר עם הקפה. נוגה קיבלה אותו בלי להודות לו, רק זרקה מבט ובדקה אם זה כמו שהיא אוהבת.
"סוף סוף עשית משהו כמו שצריך," אמרה בלעג, וחברותיה שוב פרצו בצחוק.
אבל בעוד שהן ראו את המצב כהשפלה, דני נראה כמי שלא מוטרד בכלל. הוא חייך בשקט, כאילו שום דבר לא קרה.
"אתה ממש אוהב להיות השפוט שלי, נכון?" שאלה אותו נוגה בגיחוך.
"אני אוהב לראות אותך מחייכת," ענה בפשטות, מה שהשאיר את נוגה וחברותיה מופתעות לרגע.
החברות גיחכו, ודני חייך במבוכה, אבל לא אמר מילה.
"את יודעת," אמרה אחת מהן, "אם הוא כל כך נהנה להיות שפוט, למה שלא תנצלי את זה קצת יותר?"
נוגה קלטה את ההזדמנות והמשיכה להציב לדני משימות קטנות, רק כדי לראות עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
אבל מה שהפתיע אותה יותר מכל היה שדני מעולם לא התלונן.
"אתה באמת נהנה מזה?" היא שאלה יום אחד, כשהם נשארו לבד.
"נראה לי שכן," הוא ענה בפשטות. "אני אוהב לעזור לך. ואם זה משמח אותך, אז למה לא?"
נוגה, שהייתה רגילה לראות גברים מנסים להרשים אותה בדרכים אחרות, הופתעה מכנותו של דני. ככל שהזמן עבר, היא הבינה שמה שנראה לה כ"שעשוע זמני" הפך לקשר אמיתי ועמוק יותר.