היא סוטרת, הוא מחייך, ואני מתמכר.
הברכיים שורפות כבר, אבל אני לא זז.
היא עומדת מולי, גבוהה, יציבה, עם החיוך הזה שמבשר צרות.
והוא, בן הזוג שלה, יושב על הספה, מתמתח כאילו הוא בהקרנה פרטית.
והמופע? אני.
בלי הרבה אזהרה, היד שלה נוחתת על הלחי שלי. סטירה לא חזקה מדי, אבל מספיק כדי להשמיע צליל חד בחדר הדומם.
היא מסתכלת עליו, מחכה לאישור. הוא מחייך, והיא יודעת – אפשר להמשיך.
היא צוחקת. הוא צוחק.
ואני? אני מחייך גם. חיוך קטן כזה, של מי שכבר מזמן ויתר על הגאווה והתחיל ליהנות מהתפקיד שקיבל בחיים.
הפנים שלי כואבות, הלב שלי שקט.
היא ממשיכה להנחית עליי סטירה אחרי סטירה. כל אחת מדויקת, לא אלימה, אבל מלאה בבוז. הפנים שלי כבר צורבות, האוזן שלי מצלצלת, והוא רק יושב שם, בוחן אותי.
"אתה כלום, אתה יודע את זה?" היא לוחשת, כמעט בעדינות. "גבר בלי עמוד שדרה".
"תגיד תודה שאנחנו מבזבזים עליך זמן," היא אומרת, והחיוך שלה דוקר יותר מהסטירות.
אני שותק. כי זה מה שמצופה ממני.
כשהיא מסיימת, הם מסתכלים אחד על השנייה, מהנהנים, ואז אליי.
"אתה רשאי," היא אומרת.
אני יורד עד הרצפה, משתחווה, לא ממהר לקום.
"תודה לכם," אני לוחש. "באמת, תודה."
הם לא עונים. הם לא צריכים.
אני יודע בדיוק מה אני בשבילם – שובר שגרה, כלי משחק, אולי בכלל מראה שמחזירה להם את מה שהם הכי אוהבים בעצמם: הכוח.
וזה בסדר. באמת.
כי יש רגעים שבהם אתה לא צריך להיות הגיבור, או אפילו הדמות המשנית.
לפעמים אתה פשוט הרהיט בסצנה של מישהו אחר.
יש בזה משהו ממכר. סמרטוט בהסכמה מלאה.
ההשפלה, הצחוק שלהם, התחושה שאתה שקוף – כל אלה איכשהו גורמים לך להרגיש.
ולפעמים, להרגיש זה יותר טוב מכלום.