אמנות הכניעה

דירה אפלולית,
שמיכה רכה,
סרט רומנטי,
קולות צחוק.

הם צמודים,
מתכרבלים יחד,
נשימות סדורות,
ידיים שלובות.

אני יושב לרגליהם,
ראש מורכן,
לב פועם.

כפות רגליהם יחפות,
עור חמים,
תנועה קלה.

אני לוחץ,
מעסה ברוך,
בלי מילים.

הם מביטים,
חיוך קטן,
מבט של רכות.

אני נמס,
בתוך השקט,
בתוך התפקיד.

אני נושק לרגליהם,
יודע מקומי,
מכיר תפקידי.

בלי לבקש,
בלי לצפות,
רק להיות,
ולשרת.

הם שם למעלה,
אני כאן למטה,
מרצון מלא,
בלב שלם.

היא קמה לאט,

הלכת למטבח,
חוזרת אליי,
עם צלחת ביד.

מניחה אותה, על הרצפה,
שאריות חמות,

אני לא שואל,
רק מבין,
זה שלי,
וזה מספיק.

אני אוכל לאט,
בידיים, בלי סכו"ם,

לשוני נוגעת,
בקצוות הצלחת,
מלקקת שקט,
משאירה אותה ריקה.

הם מביטים בי,
בלי מילים,
מאשרים בעיניים,
להתקרב עוד.

אני גוחן,
ידיים מאחור,
בנשימה עצורה.

אני מתקרב באטיות,
שפתיי פוגשות את כפות רגליהם,
רכות, חמימות, שקטות.

אני נושק להן בתשוקה,
בכניעה מלאה,

הם לא מדברים,
לא צריכים.
המבט שלהם מספיק.