דירה זרה, לא שלי, אבל אני מנקה כאילו כן
היא יושבת שם, בלונדינית יפהפייה, שותקת
רגליים יחפות על השולחן, לא אכפת לה ממני
היא בלפטופ, מרוכזת, אפילו לא מסתכלת
אני עובר עם הסמרטוט, כל תנועה מדודה
לא מפספס פינה, לא שוכח קו בין האריחים
הלב דופק – אני רק רוצה שתהיה מרוצה
רוצה שתראה – שאני משתדל, שאני מדויק
העיניים שלי בורחות אליה שוב ושוב
איך היא נראית, כמה יפה, כמה קרה
השיער שלה זהב, נופל לה על הכתף
אני מזיע, לא מהחום – מהלחץ
שלא תחשוב שאני מרושל או עצלן
כל גרגר אבק – בגידה, כל טעות – כישלון
וכל צחצוח – תפילה בשקט, שתבחין בי
רוצה שתחשוב שאני שווה משהו
שאני לא סתם אחד שבא לנקות
אולי תסתכל, אולי תחייך, אולי תגיד מילה
אבל היא רק שם, יפה, ושותקת מולי.
אני גאה להיות פה, לידה, לרגליה
אין בי בושה, רק תקווה קטנה בלב
שהיא תראה אותי – ותגיד את המילים שחיכיתי להן
שאני נועדתי לזה
שאני השפוט שלה, היחיד, הנבחר
שאני עושה את זה טוב, בדיוק כמו שצריך
שהיא לא צריכה לבקש – אני כבר יודע
אני רוצה שתביט בי סוף סוף
שתראה כמה אני שייך לה,
כמה טוב לי בתפקיד הזה
ושהיא תלחש לי, בלי חיוך:
"אתה שלי. תמיד היית שלי.
זה המקום שלך – על הברכיים עם סמרטוט ביד."
אבל היא לא מסתכלת.
אני שקוף בחדר הזה,
כמו עוד חפץ – שימושי, זמני, נעלם.
ואז, בלי להרים את הראש
היא מצביעה בקצה האצבע,
"צחצח גם את הנעליים שלו,"
אומרת בקור, כאילו זו לא השפלה.
הוא יושב שם, משועמם,
רגליים פסוקות, חיוך קטן בזווית הפה
הנעליים שלו מבריקות –
אבל אני מצחצח, כי היא אמרה.
הלב שלי נמעך
לא מההשפלה – מהאדישות
מהשקט שבו היא מוחקת אותי
אני עושה מה שהיא אומרת
לא כי אני חייב –
אלא כי אני שלה
גם כשהיא לא רוצה בי.