אמנות הכניעה

הם זוג צעיר ויפה,
היא בלונדינית, בהירה, מתוקתקת.
הוא גבוה, מביט, שופט.
אני למרגלותיהם, שותק.

רוכן, מקרצף את הרצפה,
הם שותים קפה מעליי,
מתעלמים ממני — כאילו איני.

שיירים של סבון בידיי,
הלב נשטף — בבושה.
הגוף כפוף, הכבוד נשבר.

היא לוחשת: "אפשר יותר טוב."
הוא ממלמל: "הוא לא באמת מבין."
אני רק מנקה — בלי קול, בלי שם,
הם לעולם לא יראו אותי אדם.

וכשסיימתי — עדיין שפוף,
הם אומרים: "תסתלק." בקור, בחדות.
אני הולך, הדלת נסגרת,
משאיר שם חלק ממני — מאחור.