הוא מנתק את השיחה בחיוך של סיפוק, משליך את הטלפון הצידה ומתפנה להביט למטה, אליי – היצור הממושקף והרועד ששוכב למרגלותיו. המבט שלו סורק את הפנים שלי; הוא רואה את המשקפיים המלוכלכים שלי, שמעוכים מהלחץ של הרגליים שלו, את השיניים שלי שנחשפות בנשימות הכבדות, ואת הלב שלי שמרקיד לי את החזה מתחת לבגדים.
"סיימתי," הוא אומר לי בטון סמכותי ומזלזל, "הרגליים שלי מתוחות מהיום הזה, ואתה כאן כדי להרגיע אותן. תתחיל לעבוד, ותוודא שאתה עובר על כל סנטימטר. הלשון המלוכלכת שלך היא בדיוק מה שהן צריכות עכשיו".
אני מתחיל את הטקס המשפיל שלי. אני מצמיד את הלשון לכף הרגל שלו, עובר מהעקב הקשה ועד לרווחים שבין האצבעות. הטעם חריף ומלוח, מלא בחום של גבר דומיננטי ומחוזר, ואני בולע הכל – את האבק, הזיעה והריח שאני מסניף לתוכי. אני מרגיש איך כל ליקוק וליקוק מוחק עוד פיסה מהגאווה שלי; אני נהנה לראות אותו צופה בי מלמעלה.
"תראו איך הוא נהנה מהזוהמה שלי," הוא מסנן לעצמו בבוז מעליי, "אף אישה לא הייתה מסתכלת עליו, אז הוא נאלץ להסתפק בלנקות לי את הרגליים". הלעג שלו הוא הדלק שלי. העובדה שאני כל כך לא מחוזר וכל כך נחות ממנו היא זו שגורמת ללב שלי להשתולל.
ככל שאני מעמיק את השירות שלי, ככל שהלשון שלי מנקה את העור שלו והאף שלי סופג את הריח החזק, הגוף שלי מגיע לנקודת האל-חזור. הידיעה שאני גומר בתור "הדום", בתור מנקה רגליים מושפל שלא נחשב לגבר בעיניו, היא זו שדוחפת אותי לקצה.
כשהוא מרגיש את הגוף שלי מתקשח ורועד תחתיו, הוא נועץ את כף הרגל שלו עמוק יותר לתוך הפנים שלי, מוחץ אותי אל הרצפה בבוז אחרון. את כף רגלו השנייה הוא נועץ באיבר שלי. ברגע הזה, הכל מתפרץ. אני גומר לתוך המכנסיים שלי, משותק תחת המשקל שלו, כשהלשון שלי עדיין צמודה לעקב שלו. זה פורקן של מישהו שאיבד הכל ומצא את עצמו בתוך האפסות המוחלטת.
הוא מרגיש את הרעידות שלי וצוחק צחוק קצר ומלא בוז. "סיימת? יופי. עכשיו תנקה את עצמך ותחזור להיות השטיח שלי עד שאני אחליט אחרת". אני נשאר שם, מרוקן, מלוכלך ומאושר מהעובדה שבעיניו אני תמיד אהיה רק רהיט שימושי ולא מחוזר.
הבוקר שאחרי מגיע, והאור הבהיר שחודר דרך החלון רק מדגיש כמה אני נראה עלוב בתוך המציאות הזו. אני קם מהרצפה, הגוף שלי תפוס מהשעות שבהן שימשתי כהדום, והדבר הראשון שאני מרגיש כשאני בולע רוק הוא הטעם המלוח של כפות הרגליים שלו. זה טעם שנשאר איתי, תזכורת חיה לכל מה שבלעתי וניקיתי אמש עם הלשון המלוכלכת שלי.
אני ניגש למטבח, והוא כבר יושב שם, נראה זוהר ודומיננטי כתמיד, מוכן לכבוש עוד יום של חיזורים והצלחות בזמן שאני רק ה"כלום" שלו.
הוא אפילו לא מסתכל עליי כשהוא נוקש באצבעותיו ומורה לי: "הקפה שלי, עכשיו".
אני מרגיש גאווה מוזרה בזה שאני נושא את הלכלוך שלו בתוכי.
אני מגיש לו את הכוס כשאני שוב על הברכיים, הגב שלי משמש לו כמשענת זמנית בזמן שהוא לוגם. הלב שלי דופק בחוזקה כשהוא מביט בי בבוז ואומר: "אתה מריח כמו הרגליים שלי, וזה הריח הכי טוב שיכול להיות ליצור כמוך. עכשיו, תתחיל לנקות את הנעליים שאני הולך לנעול היום, ותשתמש ברוק שלך כדי להבריק אותן".
ההתמסרות: אני לוקח את הנעליים שלו, ובעוד הטעם של הרגליים שלו עדיין חי בפי, אני מתחיל ללקק את העור שלהן. אני מרגיש שאני נמחק לחלוטין – אין לי רצונות, אין לי כבוד, יש רק את הטעם שלו ואת הפקודות שלו.
הידיעה שאני מתחיל את היום שלי כשהפה שלי מלא בשאריות מהגוף שלו, בזמן שהוא יוצא לעולם כגבר מבוקש ומצליח, היא האישור הכי עמוק לכך שאני באמת רק הרהיט המבוזה שלו.